![שמחה של חסידי חב"ד בסמרקנד](https://w2.chabad.org/media/images/860/NaJB8602120.jpg?_i=_n32DD4A5CE5B405756B86D11830CBE5B1 "שמחה של חסידי חב"ד בסמרקנד")
ישיבה סודית? ברוסיה, זה היה צריך להיות סוד מאין כמוהו. סוד שאפילו ההורים עצמם לא יודעים היכן נמצאים הבנים שלהם, אחרת – החיים של כולם בסכנה.
בפרק הבא מתוך הספר "סמרקנד", מחבר הספר הרב הלל זלצמן מספר כיצד נפתחה הישיבה במחתרת.
כשהייתי כבן עשרים, התחלתי בנסיעות לרוסיה המרכזית, בשליחויות שונות עבור הקהילה היהודית.
כשחזרתי מאחת הנסיעות בסוף קיץ תשי"ט, ראיתי נער זר שלא היה מוכר לי. ברוסיה למדנו להיזהר מאנשים זרים, ומשום כך פניתי מייד לר' משה ניסילביץ' ובררתי מי הנער ומה מעשיו אצלנו. ר' משה סיפר שלנער קוראים נפתלי אסטולין, והוא בנו של הרב המפורסם ר' זלמן לייב אסטולין. הוא התגורר בטשקנט, ומאחר שלא הצליח להחביא את בנו בביתו, כדי לא לשולחו לבית הספר העממי – החליט לשלוח אותו לסמרקנד, בתקווה שימצא אצלנו מסגרת כלשהי ללימוד התורה, ולכל הפחות שלא יצטרך ללכת לבית הקומוניסטי בעירו.
כמובן שלהורים לא היה זה פשוט כלל לשלוח ילד בגיל כה צעיר לעיר זרה, בלי לדעת היכן יאכל ויישן והיכן ילמד. אבל ר' זלמן לייב החליט לשלוח את בנו ויהי מה. כך היה ר’ נפתלי הבחור הראשון שהגיע לסמרקנד.
באותו זמן עוד לא היו לימודים מסודרים בסמרקנד, אבל השמועה בין אנ"ש הייתה, שבסמרקנד יש בחורים שלומדים תורה.
נפתלי סיפר לנו שאביו הבין שזה יהיה מסוכן סתם כך לשלוח את בנו לחפש ישיבה בסמרקנד, מה גם שהמשפחות החב"דיות שלנו יחששו לצרף אליהם נער אותו לא הכירו. הוא חיפש הזדמנות נאותה, וזו הגיעה כאשר נערכה בסמרקנד חתונתו של חסיד בשם אליהו קופרמן. לחתונה נסעו כמה חסידים, ור' זלמן לייב שלח איתם את בנו נפתלי בן השלוש–עשרה, בתקווה שיצליח איכשהו להישאר שם לתקופה ארוכה יותר.
[אגב, החתונה התקיימה בי"ב תמוז, היום בו השתחרר אדמו"ר הריי"צ ממאסרו ברוסיה הסובייטית, והחסידים ניצלו את ההזדמנות לשמוח ולהתוועד בחג הגאולה. לימים סיפר לי נפתלי, שכאשר הגיע לחתונה, ראה את אחד היהודים, עם זקן צהוב, רוקד ושמח יותר מכולם. לתומו חשב שמדובר באחד הקרובים ביותר, אולי אבי החתן או אבי הכלה. אולם כאשר בירר, השתומם לשמוע שהלה אף אינו קרוב–רחוק של משפחת החתן והכלה. התפלא נפתלי על שמחתו הגדולה של אותו יהודי, עד שהסבירו לו שריקודיו הסוערים נובעים מסיבה אחרת לגמרי: היום הוא י"ב תמוז! אותו יהודי היה החסיד הנודע ר' ברק'ה חן, שבסמרקנד היה נקרא "ר' חיים".]
תקוותו של ר' זלמן לייב לא נכזבה, ולאחר החתונה הצליח נפתלי להתאקלם בקהילת אנ"ש בסמרקנד. הוא התאכסן בסמרקנד העתיקה בביתו של ר' פייביש גנקין, יהודי פשוט ששירת בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. הוא ואשתו חאסע היו חשוכי בנים וידעו לשמור סוד.
חודש ימים שהה נפתלי בביתם של זוג הערירים, בלי חברים ובלי מכרים. הם אף לא הרשו לו להסתובב ברחוב והוא הרגיש כמעט כמו במעצר–בית... היחיד שהפיג את בדידותו, היה החסיד ר' ברק'ה חן, שפקד את בית ר' פייביש לעיתים קרובות.
פעם, בערב שבת, לקח אותו ר' ברק'ה לטבול בנהר שהיה בסוף רחוב חודז'ום, ובדרכם חזרה הזמין אותו לעשות את השבת בביתו. נפתלי הסכים בשמחה, כדי לצאת מהבדידות שהייתה מנת–חלקו אצל ר' פייביש. בדרכם הביתה קנה ר' ברק'ה בקבוק יין–שרף. כך עברה על נפתלי שבת מרוממת. לאחר השבת, כאשר חזר לבית מארחיו, נזף בו ר' פייביש באומרו: הייתכן שהלכת לאכול אצל ר' ברק'ה, הרי אפילו למשפחתו אין לו מספיק אוכל...
לאחר שנפתלי אסולין שהה כמה שבועות בביתו של ר' פייביש, הגיע ר' אליהו מישולבין לבקרו. הוא שוחח עם נפתלי כמה פעמים, ובחן אותו על יכולתו לשמירת סוד ורמת הלימודים שלו. לאחר שעבר את המבחנים בהצלחה, החליטו לצרפו לחבורת נערי חב"ד, והוחלט לתכנן מסגרת לימודים מסודרת.
תוך זמן קצר הצטרף לנפתלי תלמיד נוסף מטשקנט. היה זה בנו של גרשון גרצמן, שלאחר שהוא הבחין בהיעדרותו של נפתלי הוא "הריח" שהוא ברח לסמרקנד, והוא מיהר לשלוח לשם את שייקה בנו.
תלמיד נוסף מטשקנט היה שמואל חיים פרנקל, שאף הוא הגיע לעיר כדי שלא יאלצו אותו ללמוד בבית הספר הקומוניסטי.
ישיבה? האם זו בכלל ישיבה?
בתחילה למדו הנערים בלי סדר מסודר. קצת פה, וקצת שם. אנחנו, המבוגרים יותר, דיברנו על כך שצריכים לארגן מסגרת לימודים מסודרת. החלטנו להתאים את הלימודים לזו שבישיבות "תומכי תמימים", כלומר שבע שעות לימוד תלמוד ותורת הנגלה וארבע שעות לימודי חסידות.
בי"ט כסלו תש"כ (1959), "ראש השנה לחסידות", התחלנו את הלימודים המסודרים. חברי הישיבה המחתרתית היו שלושת הנערים – נפתלי, שייקה ושמואל חיים – אליהם הצטרף איצ'ה מישולובין שגר בסמרקנד. צוות הישיבה כלל אדם אחד ויחיד: ר' מיכאל מישולובין שהיה ראש הישיבה, המשפיע והמשגיח. מאוחר יותר הצטרפו עוד תלמידים כמו אליהו ויוסף וולוביק ושמשון כהנא שהגיעו מהעיר צ'רנוביץ', ונוצרו שתי קבוצות לימוד.
במשך השנים הלימודים נדדו ממקום למקום, כמו שאספר בהמשך. אבל תחילת הלימודים נערכו בבית קטן בחצרו של אחי ברל שגר אז בבית מספר 6 ברחוב צ'לסקיה. את השולחן, סביבו למדו במהלך היום, קיפלו בלילה והפכו למיטה...
לימים הזכיר לי שמואל חיים את מתקן החימום שהתקנתי עבורם. היה זה מאוורר שחיברתי לגוף חימום ופיזם את החום בכל החדר. התלמידים נהנו מאוד מהמתקן המיוחד, וקראו לו "הפטנט של הילקה".
כפי שכתבתי, התאמנו את מסגרת הלימודים לישיבת תומכי תמימים. אבל למרות שהרגשנו אווירה רוחנית חסידית, מעולם לא העזנו לקרוא לעצמנו בשם הקדוש "ישיבת תומכי תמימים", משום שבסך הכול היינו כמה בחורים בודדים... זו לא הייתה אווירה של ישיבה בה לומדים עשרות בחורים.
לעומת זאת, הייתה בי תחושה פנימית עמוקה שמכיוון שהבחורים לומדים בהתאם לסדרי הלימוד של תומכי תמימים, יש בלימודים אלה את הקדושה המיוחדת של 'תומכי תמימים'. זכור לי כי ב'הקפות' של שמחת תורה, השתדלתי לקבל את ההקפה השביעית, השמורה ל'תומכי תמימים'. כמובן שבהקפה השביעית הייתי כבר בהתעוררות גדולה, ואמרתי בלהט ובכוונה עצומה את המילים תומך תמימים הושיעה נא!' וכל מחשבותיי ותפילותיי מופנים אל הקב"ה: הושיעה נא את הבחורים הלומדים במקומות שונים בסדר של תומכי תמימים, שיוכלו להמשיך בלימודיהם בלי סכנה וללא הפרעה ללימודיהם ח"ו.
אפילו "ישיבה" לא העזנו לקרוא לעצמנו. הראשון שהשתמש בתואר הזה היה ר’ מענדל פוטרפס. לאחר שעבר לסמרקנד, בכל פעם שהייתי נפגש איתו, היה פותח בשאלה: מה נשמע בישיבה? בתחילה באמת לא הבנתי על מה הוא מדבר, שאלתי אותו: איזו ישיבה? האם אתה צוחק עלי? ור’ מענדל הסביר: מה אתה חושב, ישיבה זה מאות בחורים שלומדים? לא! אם אפילו כמה בחורים יושבים ולומדים בהתאם לסדר של תומכי תמימים גם זו ישיבה!
תגיד לי, המשיך ר’ מענדל ושאל: האם התלמידים לומדים ארבע שעות חסידות, בבוקר ובערב? לאחר שהשבתי בחיוב, סגר את הנושא, באומרו: נו, אז זה תומכי תמימים.
למרות הכל, אפילו עכשיו, עדיין קשה לי לתאר את מסגרת הלימודים שקיימנו אז בסמרקנד בשם "ישיבה".
אף אחד לא יודע היכן הישיבה (או אם יש כזו, בכלל)
הלימודים בישיבה היו סוד כמוס עליו שמרנו מכל משמר. כל אחד ידע שאם מיקום הישיבה ייחשף, חלילה, כולנו נהיה בסכנת חיים.
הצורך בשמירת הסוד גם גרם למקרים בלתי נעימים, כמו הסיפור הבא:
ר' יעקב חיים רוטנר היה יהודי דתי שהתגורר בעיירה מונקץ' באיזור הקרפטים. בגלל שהאיזור נכבש על ידי הקומוניסטים רק במלחמת העולם השניה, הם לא היו רגילים לשמור על סוד וחשאיות כמו היהודים שחיו תחת הרדיפות הקומוניסטיות במשך שנים רבות.
למשפחת רוטנר היה בן בשם משה לייב, וכשהגיע לאזניהם השמועה שבסמרקנד מתקיימים לימודים, הוא החליט לשים את פעמיו לעיר כדי לסדר לבנו מקום לימודים. הוא היה בטוח שתוך זמן קצר הוא יצליח לאתר את ה"ישיבה" ואם לא, הוא יוכל לשאול בבית הכנסת שם יפנו אותו למקום הנכון.
בהגיעו לסמרקנד, הבין מהר מאוד שאין ממי לשאול ואין עם מי לדבר. הוא פנה איפוא לבית הכנסת בעיר העתיקה, מקום שהיה נתון לפיקוח מתמיד של השלטונות ורק יהודי בוכרה ובודדים מזקני חסידי חב"ד התפללו שם.
בבית הכנסת פגש ר' חיים רוטנר את ר’ פייביש גנקין (מראשית הפרק – זה שאירח את נפתלי אסטולין בביתו), ואמר לו כי הוא מחפש ישיבה לילדיו. ר' פייביש לא ידע מאומה על הישיבה מכיוון שקיומה היה סודי ביותר. אבל הדבר מיד עורר בו חשדות: כל מי שמחפש ישיבה אמור לדעת שבית הכנסת הוא המקום האחרון שאפשר לדבר בו על ישיבה מחתרתית...
הם שוחחו ארוכות ור' פייביש התרשם ממנו שהוא אכן אדם דתי ולא מרגל של הבולשת. הוא הודה שגם לאוזניו הגיעה שמועה כזו אבל הוא מבזבז את זמנו שכן הוא לא יצליח לאתר את הכתובת של הישיבה, וגם אם כן – לעולם לא יגלו לו!
הוא שב לביתו מאוכזב ושבור.
הסוף של הסיפור דווקא היה טוב. משמים ראו בצערו של ר' חיים רוטנר ורצונו האמיתי ללמד את בניו תורה, ומסבב הסיבות גלגל את העניינים באופן אחר לגמרי: שנים ספורות לאחר-מכן אחי ברל נסע לאזור הקרפטים לחופשה משפחתית. הוא שמע שבעיר מונקטש מתגוררים יהודים שומרי תורה ומצוות, וכך הגיע בהשגחה פרטית לבית משפחת רוטנר. כאשר ראה מקרוב את הבית שמתנהל ביראת שמים, ואת הרצון העז של האבא לשלוח את ילדיו למקום תורה, המליץ לשלוח את אחד מבניו להתארח אצלו בסמרקנד, וכך יוכל להתערות בקהילה היהודית אצלנו. הוא כמובן לא סיפר דבר על הלימודים המחתרתיים המתקיימים אצלנו, אבל משה לייב הגיע לסמרקנד והצטרף ללמודים בישיבה.
ההורים לא יודעים היכן הילדים
הוריו של משה לייב ידעו שהוא נמצא בסמרקנד אבל לא ידעו שהוא לומד בישיבה. היו הורים שאפילו לא ידעו באיזו עיר נמצאים הילדים שלהם.
כך למשל הוריו של משה מילר, שהגיע מאפשהו שבאזור הקרפטים, היו בטוחים שבנם נוסע לעבוד במוסקבה. כך אכן הייתה תוכניתו המקורית, אולם לאחר שאחי ברל שיכנע אותו לבוא ללמוד בסמרקנד, הוא שינה את תוכניותיו, בלי לעדכן את הוריו.
כדי שהוריו לא יבחינו בדבר, היה משה מוסר לנו את מכתביו, ואנו שלחנו אותם לידידינו ר’ משה קצנלבויגן במוסקבה, שהיה מכניס את המכתבים למעטפה מבויילת במוסקבה. כאשר הוריו קיבלו את מכתביו עם חותמת הדואר של מוסקבה, הם היו בטוחים שהוא עובד במרץ במוסקבה... משה הצליח מאוד בלימודיו אצלנו, ואף למד את מלאכת השחיטה. לאחר שיצא מרוסיה ועלה לארץ הקודש, החל לעבוד במלאכת השחיטה בעיר בני–ברק.
גם ההורים בטשקנט, שידעו כי בניהם לומדים בסמרקנד, לא ידעו מאומה על מקום המצאם ומקום לימודם. כאשר בגלל עסקיי הכלליים או הפרטיים הייתי מגיע לטשקנט, היה עלי החוב להכנס להוריהם למסור דרישת שלום ולספר על מצב בנם, אבל הכול היה בסודי סודות. כאשר הגעתי לבית ההורים, האימא ידעה שהיא לא יכולה להיות נוכחת בשיחה, כי אז אחשוש שהיא תשאל יותר מידי שאלות, ולא אדבר כלום. האבא היה שואל רק באם אני אישית ראיתי את בנם, ומתי. מעולם לא שאלו אותי אם הם לומדים, ואם כן איפוא הם לומדים, עם מי הם לומדים, היכן הם ישנים ואוכלים. הם הבינו, שאם ישאלו יותר מידי שאלות, פשוט לא אכנס אליהם בפעם הבאה למסור ד"ש.
פעמים רבות הזדמן לי להרהר בכך, וחשבתי שזאת הייתה מסירות נפש מיוחדת של ההורים: הם הרי שלחו את בנם הצעיר לעיר זרה, בלי לדעת מאומה על מקום המצאו, ובכל זאת הם נזהרים לשאול שאלות 'מיותרות'! יותר חשוב להם שבנם היקר ילמד תורה, מאשר שהם ידעו בדיוק מה שלומו.
הוסיפו תגובה