אם אתם לא מהצעירים שבינינו, השם יוסף מנדלביץ וודאי מוכר לכם. הוא היה אחד מאסירי ציון המפורסמים שהתפרסם כשניסה לחטוף מטוס ולהגיע לישראל. אם אתם צעירים יותר, יתכן ולא שמעתם עליו; כך או כך, הראיון שלפניכם מרתק ומביא את סיפור חייו ופרטים שלא הכרתם.
קיללו אותי כי הייתי יהודי
הוא נולד בריגה בירת לטביה לפני 60 שנה. כיוון שלטביה, כמו יתר המדינות הבלטיות, נכבשו בידי הקומוניזם רק בתקופת מלחמת העולם השנייה, מנדלביץ' גדל בבית שאמנם לא היה דתי אבל עם רקע דתי, אמונה ומושגים יהודיים.
"אני בעצם הייתי הדור הראשון לקומוניזם, כיוון שאבי ובני דורו עוד למדו בחיידר או ידעו מה זה אומר. לעומתי, בני גילי שגדלו ברוסיה, היו כבר בני הדור השני שנולדו לתוך הקומוניזם והם היו מנותקים לחלוטין מיהדותם".
אבל העובדה שבבית לא דיברו על היהדות כמשהו מעשי, אלא רק הזכירו אותה כלאום מעומעם, גרמה לו להרגיש לטבי ולא יהודי. מה שגרם ליהדות לצוף מעל פני השטח היתה דווקא חוויה מעצבת שקרתה לו בכיתה א'.
"המחנכת עשתה סבב בין הילדים ושאלה כל ילד לאיזה לאום הוא משתייך. למרות שבכיתה היה מגוון רב של ילדים שהגיעו מארצות שונות שסופחו על ידי רוסיה והפכו להיות חלק מברית המועצות - קזאחים, אוקראינים, רוסים, ליטאים, אסטונים ועוד, דווקא ההודאה שלי ביהדותי עוררה רעש, קללות ותגובות כעוסות בכיתה. הייתי בהלם וברחתי הביתה, אבל החוויה הזו היתה חוויה מעצבת כיוון שהיא גרמה לי להבין שיש בי משהו שונה".
מנדלביץ' מספר כי ברגעים שלפני ההודאה ביהדותו, הוא עוד התלבט אם לשקר בנוגע לזהותו, אבל הרגיש שהוא אינו יכול להתכחש לאביו בעל החזות היהודית הבולטת ולעם שלו. "יהודי עקשן מגיל צעיר", הוא צוחק.
רכבת דמיונית לארץ ישראל
כמה שנים מאוחר יותר, אביו, משה, נעצר על ידי הקומוניסטים בחשד שהחביא כסף. האב נשפט לחמש שנים של עבודת פרך בסיביר, ועל אף ששנה מאוחר יותר הוא זוכה במשפט חוזר שנערך לו, אשתו לא עמדה בקושי ונפטרה כמה שבועות בלבד לאחר שבעלה נשלח לסיביר. כשמשה מנדלביץ' חזר מסיביר, הוא חזר אחרת מתוך ידיעה שהוא לא יוכל להתגורר עוד בלטביה.
"הוא כינס אותי ואת אחי ובמשך שעה ארוכה סיפר לנו בערגה על הארץ המובטחת שמחכה לנו – ארץ ישראל. עד אז לא שמענו עליה, אבל מאז לא הפסקנו לחלום עליה. הוא סיפר על ארץ מיוחדת, עם מזג אוויר נאה, פרדסים של תפוזים ופירות הדר, ובעיקר הרבה הרבה יהודים שיכולים לחיות כמו יהודים. הוא כל כך הדביק אותנו עם החלום שלו עד שהיינו מסדרים שורה של כסאות, כאילו שמדובר בקרונות של רכבת, 'ונוסעים' לארץ ישראל".
בגיל 16 מנדלביץ' יצא לעבוד במפעל עצים כדי לעזור לאביו בפרנסה. על מנת לחפות על היעדרו מהלימודים הוא נרשם ללימודי ערב שיעזרו לו להגיע אל התואר, אבל אז התפלא לגלות שמרבית הילדים בכיתה הם יהודים ושגם המחנך עצמו יהודי.
חודשיים לאחר תחילת לימודי הערב, רשם אחד התלמידים על הלוח שביום המחרת לא יתקיימו לימודים כיוון שמדובר בראש השנה היהודי. "התפלאתי, כיוון שלא ידעתי על מציאות של ראש השנה יהודי, וכשהוסבר לי במה מדובר, הוזמנתי על ידי חברי לתפילה שתיערך למחרת בבית הכנסת. זה היה בית הכנסת היחיד שנותר בעיר מתוך למעלה מ-50 שהוחרבו על ידי הנאצים והקומוניסטים. הנאצים ימ"ש העדיפו שלא לשרוף אותו כיוון שהוא ממוקם סמוך לכמה כנסיות והם חששו שגם הכנסיות ייפגעו."
פרוייקט מיוחד לטיהור בית העלמין
"בבית הכנסת פנימה התכנסו המבוגרים והתפללו ואילו הצעירים התאספנו בחצר ודיברנו בקבוצות. מאוד נהניתי וביקשתי לדעת מתי התפילה הבאה, וכך חזרתי ליום כיפור, סוכות ושמחת תורה. באותה תקופה החלטתי להיות חלק מהיהדות והתחלתי ללמוד עברית בכוחות עצמי כדי להבין מה כתוב בספרים היהודים העתיקים שהיו מונחים בערימות באולם בית הכנסת.
"כמה חודשים מאוחר יותר, החליטה קבוצה של צעירים יהודים ואני בתוכם, להתאסף מידי פעם בבית העלמין היהודי בעיר, שם נקברו בקברי אחים המוני יהודים שנרצחו בגטו ריגה, וכן ביער רומבולה שם הוצאו להורג בתוך ימים ספורים 28,000 יהודים בידי הנאצים ימ"ש. החלטנו להתאסף שם כדי להביא לקבורה את עצמותיהם של הקדושים שהתגוללו על פני השדה. העבודה הזו ארכה 4 שנים, משנת 1965 ועד שנת 1969, ובמהלכה הבנתי סופית שמקומי אינו עוד בלטביה. זו הייתה תקופה מכוננת כיוון שהרגשתי חלק בלתי נפרד מהמציאות ומההיסטוריה של עם ישראל... באותה נשימה הבנתי גם שאני רוצה להיות חלק מהשרשרת הזו על ידי זה שאהיה החישוק הבא בשרשרת הדורות שלנו. כל זאת, רק אם אחיה כמובן כפי שנדרש מיהודי".
משה מנדלביץ', אביו של יוסף חשש מאוד מהפעילות של בנו, התחנן שלא יסכן את עצמו והבהיר לו שבכך הוא מכניס את עצמו לרשימה השחורה.... אבל יוסף לא נבהל. "ידעתי שזה מי שאני ולא התכוונתי להעלים על המציאות שלי על ידי הסתרה וחיים שקריים".
במקביל לעבודת שיקום הקברים, החליט יוסף לייסד ארגון יהודי מחתרתי שיעסוק בלימוד יהדות ועברית. הוא גילה בבית הכנסת ספרים, חוברות ודפים ישנים במגוון נושאים ביהדות והחליט להדפיסם מחדש ולפי נושאים. שנה אחר כך הוא גם החל לערוך ביטאון מחתרתי בשם 'העיתון'.
מנדלביץ' מספר כי הפעילות של הק.ג.ב בריגה הייתה קשה ומכבידה בדיוק כפי שהיתה במוסקבה ובפטרבורג. "למרות שהיו מדינות בברית המועצות שלא ממש סבלו מהק.ג.ב, כמו גרוזיה, אוזבקיסטן או אסטוניה השכנה, בריגה היה משטר נוקשה שפעל כל הזמן להצר את צעדינו".
הפקיד ב'אוביר' מדבר כמו פרעה
באחד הימים החליט יוסף, למורת רוחם של חבריו ובני משפחתו, לפנות למשרדי 'אוביר' ולבקש אשרת יציאה לארץ ישראל. "הייתה לי תשוקה לעלות לארץ ישראל. כשהנחתי את הבקשה בפני הפקיד, הוא דחה אותי בלגלוג: 'למה אתה חושב שניתן לך לעלות לישראל? הרי תתגייס לצבא ותלחם נגד האינטרסים של אמא רוסיה במזרח התיכון?'. זה היה לקראת חג הפסח ונדהמתי מההקבלה בין המילים שלו למילים של פרעה למשה רבנו"… בפועל, במקום ליפול ברוחו, מנדלביץ' הוסיף להשקיע בלימוד התורה, כשהחלום לעלות לישראל מרחף תמיד מעל.
בשלב מסיים גילו מנדלביץ' וחבריו שגם בערים נוספות ברחבי רוסיה מתאספות במחתרת חבורות של יהודים בדיוק בשביל אותה מטרה – לימוד תורה ועברית. "החל להיווצר קשר בינינו. את העיתון שהוצאנו בריגה הפצנו בקרב כל חבורות הצעירים בברית המועצות, והקשר הפך להיות הדוק." הפגישות האלו נעשו בארבע עיניים, בין נציגים של הקבוצות שנדדו ממקום למקום, סיכמו על דרכי פעולה והעבירו חומרים. "כמובן שלדבר טלפונית או לשלוח מכתבים בנושא היה מעשה לא ריאלי, אבל מידי פעם אחדים מאתנו נסעו למוסקבה או פטרבורג כדי לבדוק מה חדש שם ולעדכן על המתרחש אצלנו".
לא פחדתם מהק.ג.ב.? אני שואל, ויוסף מסביר שהסיפורים על שלוחיו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש (האדמו"ר השישי) וכן שלוחיו של הרבי, רבי מנחם מענדל, גרמו להם להבין שכיהודים הם צריכים ללכת עד הסוף למען אמונתם. "לא ראינו עוד שום דבר שיכול להפריע לנו בדרך למטרה. קיבלנו משמעות לחיינו – להחיות את רוח העם היהודי ברוסיה והבנו שגם איומי אקדח לא יוכלו להניא אותנו מכך. לא חיינו בדמיונות שלא ניתפס, היה ברור שזה יקרה יום אחד ושנקבל עונש חמור, אבל גם מול הדיכוי, הפחד, ההלשנות והחשש מכל אדם זר או מוכר, היינו משוגעים לדבר. ידענו שעבור המטרה הזו אנו הולכים לחיים ולמוות"...
אברהם דימשיץ מציע תוכנית נועזת
באחת הפעמים בה ביקר בפטרבורג, הוא פגש אדם בשם אברהם דימשיץ שהגיע מחרקוב. דימשיץ בן ה-42 היה בעבר סגן מפקד טייסת בחיל האוויר הרוסי, וגם הוא היה נואש לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ הקודש כדי לחיות כיהודי כשר. הוא נזף בחברות הצעירים על כך שמלבד דיבורים על רצונם לעלות לארץ הם לא נוקטים באף פעולה רצינית, והציע תוכנית פעולה משלו: לחטוף יחד מטוס, לחצות את המפרץ הפיני ולנחות בשבדיה, שם יכנסו יחד מסיבת עיתונאים ויספרו לעולם על ההתנכרות של השלטונות הרוסיים ליהודי ברית המועצות.
"התוכנית קרצה לנו כיוון שהיא הייתה נשמעת ברת ביצוע לחלוטין, שדימשיץ ידע להטיס מטוס ושהוא היה חמוש באקדח. הבנו שיש סיכוי גבוה שנסיים את חיינו בפעילות הזו, לאור התנגדות חמושה של הטייס, טילי נ.מ. או מטוס קרב שיפיל אותנו, אבל החלטנו ללכת על התוכנית באמונה שלימה". התכנית עצמה, אגב, כונתה 'מבצע חתונה' כיוון שהתירוץ להגעת החבורה לשדה התעופה היה נסיעה לחתונה משפחתית.
התכנית המקורית הייתה לחטוף מטוס נוסעים גדול ככל הניתן, כדי שהרעש של הסיפור הזה יהיה בהתאם, אבל גורמים בקהילה היהודית בפטרבורג ששמעו על כך חששו שהק.ג.ב ישתולל ויפגע בכל הקהילה היהודית בעיר ובחבר העמים, והם ביקשו לבטל את התכנית. כיוון שכך הוחלט בסופו של דבר לחטוף מטוס מנהלים קטן.
מנסים לחטוף מטוס... והאכזבה הגדולה
לאחר כמה שבועות מורטי עצבים, הודיע דימשיץ לחבורה כי בשדה התעופה חונה מטוס עם 12 מקומות שיכול להתאים לחלוטין לצרכיהם. המטוס היה אמור לקחת כמה אנשי עסקים לנופש ביער עבות במרחק של כמה מאות מטרים צפונית-מזרחית מפטרבורג. דימשיץ הודיע שהוא מגיע עם אקדחו האישי, כיוון שכל טייס מחזיק באקדח מתחת לכיסאו, והוא חושש שהטייס ינסה לטרפד את החטיפה.
חברי הקבוצה התחפשו לתיירים והגיעו בנפרד למקום ההתכנסות בשדה התעופה. אחרי שעברו את הליך בדיקת התעודות, וחצי שעה לפני שעת הטיסה המיועדת הוקראו שמותיהם במערכת הטיסה, כדי שיעלו למטוס. "ברגעים האלו שמנו לב לעובדה שהטייס, דימשיץ נעדר... חיפשנו אחריו ובסוף ראיתי אותו יושב בפינת הטרמינל עם אשתו ושתי בנותיו. שאלתי אותו מדוע הוא לא מגיע והוא אמר שהקדמת הטיסה מעוררת אצלו חששות. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו ובלב כבד הוא הגיע עם אשתו וילדותיו למטוס. כמה מטרים לפני דלת המטוס הרגשתי פתאום חבטה עזה ונפלתי לרצפה. כשהבטתי סביב, ראיתי עשרות צנחנים וחיילי משמר הגבול חמושים היטב, מקיפים אותנו מכל הכיוונים. תוך כדי ההמולה, ירה אחד הקצינים בדימשיץ ופצע אותו קשה. לעולם לא אשכח את הצרחות של אשתו וילדותיו בגלל הירי הזה ופציעתו הקשה. אמבולנס צבאי שהגיע למקום הוביל אותו מחוסר הכרה, ואנחנו נאזקנו והועלנו לרכבי הק.ג.ב. היינו בטוחים שדימשיץ מת, כיוון שהוא שתת דם".
בפועל דימשיץ נשאר בחיים ואפילו שוחרר לפני כולם, בגלל ששמו עלה לכותרות והמשטר הסובייטי היה נתון ללחץ בינלאומי כבד. "הוא נפטר רק לאחרונה בשיבה טובה, בגיל 92 ברחובות, אחרי שבמשך שנים ארוכות עבד בתעשייה האווירית".
החבורה הובלה למטה המשטרה החשאית בריגה, שם נחקרו ממושכות ולמרות שהניסיון נכשל, היה מדובר במאורע משמעותי בתולדות העלייה מברית המועצות. המשפט משך תשומת לב בינלאומית אדירה לנושא הפרת זכויות האדם בברית המועצות והיה אחת הסיבות שהובילו לפתיחת השערים בגל העלייה הגדול של שנות השבעים. בתחילה הם נדונו למוות בעוון בגידה, אבל לאחר לחץ בינלאומי דינם הומתק ל–15 שנות מאסר עם עבודות פרך בהרי אוראל שבסיביר. על מנדלביץ' עצמו הוטל העונש החמור ביותר, כיוון שהרוסים הבינו שהוא הרוח החיה בסיפור. "הם הבינו שאני חסיד" הוא אומר בסיפוק.
11 שנים חלפו בקושי כאשר לצד החשש מהוצאה להורג שריחפה כל הזמן ("גם בשנות ה-70 השלטונות הוציאו עדיין להורג. אסירים רבים שישבו עימי, נקראו באישון ליל ולא חזרו יותר"), מנדלביץ' נאבק על שמירת השבת שלו וקיום מצוות בסיסיות. "הסיפורים הרבים ששמענו קודם לכן על החב"דניקים בעלי מסירות הנפש, נתנו לי חוסן נפשי לעמוד מול הקשיים. מאוחר יותר כששוחררתי וגורשתי אל מחוץ לרוסיה, בכיתי מהתרגשות כשקראתי שהמלחמה היומיומית שלי – כיהודי פשוט שלא גדל בבית שומר תורה ומצוות, תאמה בכל פרט לסיפורם של אותם חסידים בעלי מסירות נפש. הודיתי לה' שזיכה אותי לעמוד במחיצה של אותם גיבורי רוח".
הלחימה האישית הזו באה לידי ביטוי בין היתר בעובדה שבמשך שנים ארוכות הוא שיחד אחראי משמרת אוקראיני, כדי שיפטור אותו מעבודה בשבתות, או אכילת תפוחי אדמה בלבד בפסח ועוד.
מגרשים אותי מרוסיה... והבקשה היחידה שביקשתי
בחורף של שנת 1981 מנדלביץ' נקרא בפתאומיות למרכז הק.ג.ב. במוסקבה, שם הודיעו לו כי הוא לא ראוי להחזיק באזרחות רוסית והוא מגורש מהמדינה. רק שנים רבות אחר כך, שמע מנדלביץ' מהרב יצחק קוגן המכונה 'הצדיק מלנינגרד' מה הייתה הסיבה האמיתית לשחרור ולגירוש המפתיעים: "באותם ימים הגיע שליח של הרבי לפטרבורג (שנקראה אז לנינגרד על שמו של לנין), במסווה של תייר כדי להביא ספרי קודש, תפילין ומזוזות ולעקוב בחשאי אחר פעילותו הענפה של הרב קוגן. הוא כל כך התרשם ממה שראה, ובסיום ביקורו שאל את הרב איזו ברכה הוא ירצה לבקש מהרבי. הרב קוגן, שתמיד חשב רק על טובתם של אחרים, אמר שהוא מבקש שהרבי יתפלל עלי, כיוון שבאותם ימים שבתתי רעב במשך 58 ימים לאחר שלקחו ממני את הסידור והחומש, ומצבי הגופני התדרדר מאד. הרבי בירך ובאופן ניסי כמה ימים לאחר מכן הגיע מפקד הכלא לצינוק שבו שהיתי והודיע שאני מקבל בחזרה את הסידור והחומש. כדי להמחיש את הנס אספר רק שכאשר חזרתי לחדרי, האסירים היו מוכי תדהמה מכך שאני עדיין חי. הם היו בטוחים שכבר הוציאו אותי להורג. משם, בערב חג החנוכה, הועברתי לעבודות פרך במפעל נחושת ובפורים קטן הודיע לי מפקד הכלא שאני מועבר למפקדת הק.ג.ב. המרכזית 'פורטבה' במוסקבה, שם הודיעו לי שהם נאלצים לגרש אותי מרוסיה"...
![יוסף מנדלביץ' מציג באו"ם את הטלית שהכין בעודו במחנה העבודה](https://w2.chabad.org/media/images/1005/wfkj10052831.jpg?_i=_n32DD4A5CE5B405756B86D11830CBE5B1 "יוסף מנדלביץ' מציג באו"ם את הטלית שהכין בעודו במחנה העבודה")
למחרת הוא הולבש בחליפה צרפתית מהודרת והועלה על טיסה לווינה בירת אוסטריה, שם המתינו לו אח"מים רבים. בין מקבלי הפנים היה שגריר ישראל באוסטריה שקיבל את פניו בלבביות ושאל איזו בקשה מיוחדת יש לו, תוך שהוא מבטיח לקיים אותה. להפתעתו, מנדלביץ' ביקש להניח תפילין לאחר למעלה מ-10 שנים שלא עשה זאת... "השגריר היה המום אבל כיוון שזה היה כמה דקות לפני השקיעה, הוא לא יכל לעזור לי. ואז הגיע נס נוסף. כאילו משום מקום, צץ פתאום יהודי חרדי, הציג את עצמו כהרב ישראל זינגר – נציג ארגון 'הקונגרס היהודי העולמי', והגיש לי תפילין. הוא הוסיף שזו מתנה מהרבי מליובאוויטש עבורי. התרגשתי מאוד והוא סיפר לי שלפני שעלה על הטיסה מניו–יורק בדרכו לקבלת הפנים שנערכה לי בווינה, הוא נכנס לרבי, סיפר על הנסיעה וביקש ברכה, והרבי ביקש שייקח עמו זוג תפילין חדשות עבורי... התפעלתי מאוד מרוח הקודש של הרבי והבנתי שיש מנהיג שדואג לכל יהודי באשר הוא. תתאר לעצמך" הוא מתרגש מחדש כשהוא מספר לי שוב את הסיפור, בפעם המי יודע כמה "יושב לו יהודי בניו–יורק, במרחק כשמונת אלפים קילומטרים, ויודע היטב מה יוסף מנדלביץ' יבקש מיד עם נחיתתו"...
אגב, התפילין האלו הועברו אחר כך על ידי מנדלביץ' לאחד מאחייניו ששירת בתפקיד מסווג בצה"ל. האחיין הניח אותם מידי יום, וחייו ניצלו לא אחת בפעולות מסוכנות והרואיות שבהן השתתף.
בשנת תשנ"ב (1992) הוא הגיע לבית מדרשו של הרבי ה-770 בניו-יורק וזכה לפגוש ברבי. "כשהרבי עבר בבית המדרש, ניגשתי אליו והזדהיתי בשמי. הרבי שמח לראות אותי והורה לי לספר ולפרסם את מה שעברתי ולהיות דוגמא וסמל עבור יהודים אחרים. מאז אני רואה זאת כסיסמת חיי ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי, כדי לספר על הימים ההם".
כשאני מספר למנדלביץ' על החיים היהודים התוססים שפגשתי בריגה, הוא מספר שגם הוא ראה מקרוב את החיים היהודיים ששליחי הרבי המסורים החיו מחדש במדינת הענק ובחברות הגוש הסובייטי לשעבר. "אין נס גדול יותר מלהסתובב ברחבי ברית המועצות לשעבר ולפגוש יהדות פורחת ויהודים גאים ביהדותם. בעבר, היהדות כמעט ונמחקה ברוסיה, וכיום אפשר לראות את רשתות הכוללים, הישיבות, בתי הספר ותלמודי התורה של חב"ד פורחות. לפגוש יהודים שעברו את שנות הקומוניסטים יושבים ולומדים תורה בשמחה, זהו פלא גדול. אני רואה בזה התממשות של דברי אדמו"ר הזקן בתניא, שליהודי יש נשמה והוא אינו יכול ואינו רוצה להתנתק מאלוקות, לא משנה כמה בחיצוניות הוא יהיה רחוק".
מנדלביץ' מתגורר היום עם רעייתו בעיר הקודש, ירושלים ונהנה בכל רגע מחיי התורה שבהם בחר ומהקדושה המיוחדת של העיר. "ב"ה יש לנו 7 ילדים ועשרות נכדים, ואני מלמד גמרא במחלקה הרוסית של 'מכון מאיר' בעיר. אני חייב לציין שמספר לא מבוטל של התלמידים מגיעים מבתי ספר של חב"ד ואני נהנה לראות את האיכות הלימודית שהם מגיעים איתה. מי היה מאמין שיום יבוא והתורה תשמע בחוצות רוסיה?".
הוסיפו תגובה