אם אתם רוצים לרכוש ספרי חסידות, כל שעליכם לעשות הוא לגשת לחנות – או לאתר האינטרנט – ולרכוש את הספרים המבוקשים. אבל ברוסיה הסובייטית החזקת ספרי חסידות הייתה דבר מסוכן, וחסידי חב"ד מצאו דרכים מקוריות ונועזות לעשות זאת.
בפרק זה מתוך הספר "סמרקנד", מספר חבר המחתרת הרב הלל זלצמן על כמה מהם. המערכת
בלי צילומים, עם תמונות
באחד מביקוריי במוסקבה זכיתי לקבל משני חסידים מקומיים, ר' משה קצנלבויגן ור' לייב חצרנוב, את הספר קטן הכמות ורב האיכות "לוח היום יום". הם קיבלו את הספר באמצעות תיירים שהגיעו למוסקבה והשאירו אותו עבורם כמתנה.
לשמחתנו בסמרקנד לא היה קץ. קראנו בתשוקה כל שורה ושורה בלוח, וגם את קיצור תולדות חייהם של אדמור"י חב"ד. כל דבר קטן עניין אותנו מאוד, ואפילו את סוף הספר, שם הופיעו רשימת תנאי הקבלה לארגון "מחנה ישראל", קראנו בשקיקה. כמובן שהארגון היה רחוק מאוד מאיתנו ולא בדיוק יכולנו להתקבל אליו...
בכל פעם שהשגנו ספר חדש, לא יכולנו לערוך צילומים – הדבר היה מעורר את חשדות השלטונות! – היינו מצלמים את הספר עם מצלמה ומפתחים את התמונות, וכך העברנו את התמונות הלאה, לחברינו בעיירה טשקנט, שגם הם יוכלו ללמוד בספר.
ר' ישראל פבזנר
היו ספרים שקיבלנו בזכותו של ר' ישראל פבזנר. ובטרם אספר כיצד קיבלנו את הספרים, ברצוני לספר מעט אודותיו.
ר' ישראל היה אחד המיוחדים מאנ"ש, והוא השתדל לסייע רבות לישיבתנו. הוא הגיע לסמרקנד יחד עם כל הפליטים בזמן המלחמה, ונשאר להתגורר שם. הוא היה אדם מאוד נמרץ, בעל עסק מוצלח ונחשב כעשיר ונדבן. בחיצוניותו היה נראה כאיש עסקים אינטליגנטי, תמיד הלך עם כובע ועניבה, אולם פנימיותו הייתה מלאה וגדושה בחיות חסידית ודאגה לעם ישראל.
עקב עסקיו הגדולים חשדו בו השלטונות ורדפו אחריו. הוא נאלץ לברוח מסמרקנד, ובמשך תקופה הוא נדד מעיר לעיר, עד שלבסוף התיישב בעיר ריגה. ר' ישראל היה עם חוש ריח חסידי מפותח, ואיכשהו נודע לו על הישיבה שלנו. הוא עמד איתי בקשר מתמיד, כמובן בלי דיבורים ושאלות מיותרות.
פעם סיפר לי על אחד מחסידי חב"ד בריגה בשם ר' זלמן לוין שנעצר והושלך לכלא לעשר שנות מאסר. "צריך לדאוג לבנו יחידו משה חיים" הוא אמר.
משה חיים כבר היה בגיל בר מצווה, והוא היה לומד לימודים פרטיים עם יהודי בשם ר' נחום בסר, שהיה מגיע לביתו ומלמד אותנו חומש, נ"ך, שולחן ערוך ואפילו גמרא. אבל ר' ישראל חש שחשוב שמשה חיים יצטרף לישיבה באווירה החבדי"ת.
ר' ישראל הדגיש בפניי שמכיוון שקיומה של הישיבה היה סוד כמוס, הוא כמובן לא סיפר לגב' לוין באיזו עיר ממוקמת הישיבה, ורק אמר לה שידוע לו על ישיבה במקום כלשהו ברוסיה, וסיכם איתה שכאשר תיווצר הזדמנות לשלוח את בנה לישיבה הוא יגיד לה.
כשהגעתי לריגה אמר לי ר' ישראל שעדכן את אמו של משה חיים שהגיע אברך שיכול לקחת את בנה לישיבה. היא הסכימה לכך, אולם ביקשה לראות את האברך. ר' ישראל אמר לי שהתנה אתה שלא תשאל לשמי ומהיכן באתי. וכך היה: בוקר לפני שעזבתי את העיר הביא אותי ר' ישראל לבית משפחת לוין. האימא אכן לא שאלה כלום, ורק ביקשה שאשמור על בנה יחידה, וזהו.
לשלוח את הילד עם ה'מוסר'?
אבל לאחרונה התברר לי שר' ישראל לא בדיוק אמר לי את כל האמת.
כיום ר' משה חיים הוא מנהל בית חב"ד מצליח. כשנפגשנו לפני זמן מה הוא גילה לי שר' ישראל כן סיפר לאמו שהישיבה נמצאת בסמרקנד, כי אחרת לא הייתה מסכימה לשלוח את בנה יחידה למקום עלום–שם. ר' ישראל, שהבין את חששותינו, העלים ממני את העובדה הזו כדי שלא אחשוש ואסכים לקחת אותו לישיבה.
במהלך שיחתי עם ר' משה חיים, הוא סיפר לי פרטים נוספים, שאילו ידעתי אותם בזמנו – הייתי רואה בהם סיכון קיומי עבור הישיבה, ומסרב בנחרצות לקחת אותו. גם פרטים אלו, שאספר להלן, העלים ממני ר' ישראל בחכמתו, מתוך להיטותו לאפשר למשה חיים הצעיר ללמוד בישיבה.
ומעשה שהיה, כך היה:
זמן קצר לאחר שר' ישראל סיפר בסודי–סודות לאמו של משה חיים על הישיבה בסמרקנד הגיע לריגה יהודי מאוזבקיסטן. גב' לוין, שלא תיארה לעצמה עד כמה אנו נזהרים לשמור על קיומה של הישיבה בסוד, ביקשה בתמימות מאותה יהודי שייקח את בנה ללמוד בסמרקנד.
מכיוון שידעה עד כמה ר' ישראל פבזנר דואג לבנה ומחכה להזדמנות לשלוח את בנה לסמרקנד, סיפרה לר' ישראל בשמחה שאותו יהודי הביע את הסכמתו לקחת את בנה לסמרקנד.
כאשר ר' ישראל שמע זאת ממנה, חשכו עיניו... אותו יהודי היה חשוד כ'מוסר' ומשתף פעולה עם השלטונות, וכולם נזהרו ממנו. ר' ישראל הבין שאם משה חיים יבוא לסמרקנד עם אותו יהודי הרי החשש העצום ממנויגרום לכך שנסרב לקבל את משה חיים לישיבתנו, ונכחיש כמובן את עצם קיומה!
הוא הסביר לגב' לוין את הבעיה שהתעוררה, וביקש ממנו לומר לאורח שבנה חלה ובשום פנים ואופן לא יוכל כעת לנסוע איתו. וכך היה.
כאשר הגעתי לריגה, זמן קצר אחר–כך, הזהיר ר' ישראל את גב' לוין שלא תספר לי חס ושלום שהיא תיכננה לשלוח את בנה עם אותו יהודי, כי אז כל התוכנית תעלה על שרטון. כאמור, ר' ישראל עצמו הבהיר לי שהאם אינה יודעת דבר, וכך הגעתי לביתם ולקחתי את משה חיים לישיבה. וכל השאר - היסטוריה...
תפילין, תמונות ו"לקוטי דיבורים"
באותו ביקור סיפר לי ר' ישראל כי זמן קצר קודם לכן, ביקר אצלם מזכירו של הרבי, הרב ר' ניסן מינדל. מכיוון שלר' ניסן היו תפילין מהודרות המיוצרות מעור אחד, דבר שלא היה בנמצא בברית המועצות, ביקש ר' ישראל להחליף אתו את התפילין. ר' ניסן הסכים, והשאיר את זוג התפילין שלו אצל ר' ישראל. אני זכיתי אז להניח תפילין אלו ולקרוא בהם קריאת–שמע.
עוד סיפר לי ר' ישראל, ששמע מהרב מינדל כי הרבי ביקש שיעבירו לו תמונות מכל הבחורים של חסידי חב"ד ברוסיה. הוא הציע לי להצטלם על מנת לשלוח את תמונתי לרבי. בתחילה סירבתי, פשוט התביישתי ופחדתי. אך ר' ישראל התעקש וסחב אותי לסטודיו. התרגשתי לחשוב שהרבי יראה את התמונה שלי, ובשעת הצילום ניסיתי להתעלות לרמה רוחנית גבוהה יותר וחזרתי במחשבתי פרק מספר התניא... אני מאחל לעצמי היום שאהיה באותה דרגה כמו אז.
ר' ישראל חשף לפני כי הרב מינדל השאיר אצלו שני כרכים של 'ליקוטי דיבורים' המאגדים את שיחותיו של הרבי הריי"צ. הוא לא הסכים לתת לי את הספרים עצמם, כיוון שהיו עוד חסידים בעיר שעדיין לא הספיקו ללמוד מהספר, אך הציע שאצלם את הדפים במצלמה, ואחר–כך אפתח את התמונות בסמרקנד.
קיבלתי בשמחה את הצעתו, ומיהרתי לקנות כעשר פילמים. ר' ישראל הכין את חדר השינה שלו למשימה הזאת. לפני שנכנסנו לחדר השינה ביקש ר' ישראל מאשתו שלא תכנס פנימה. היא לא שאלה שאלות.
ארבעה כרכים של "לקוטי שיחות"
ר' ישראל גם גילה לי שתיירים שהגיעו לאחרונה מארצות הברית הביאו עמם את ארבעת הכרכים הראשונים מסדרת 'לקוטי–שיחות' של הרבי, וכי הרב החב"די מלנינגרד, ר' אברהם לובנוב מחזיק אותם ברשותו. הוא הציע שאסע ללנינגרד ואבקש אותם מהרב. "בטח הוא יחשוש ממך, ולכן תאמר לו שישראל פבזנר שלח אותך", אמר לי.
[כידוע, הרבי דאג לחסידי חב"ד ושאר היהודים שבברית המועצות, ובכל השנים ניצל אנשי עסקים או מדענים וכדומה, שנסעו מסיבות שונות לברית המועצות, ושלח דרכם תשמישי קדושה. בדרך זו אף שלח עבורנו ספרי שיחות ומאמרים, ספרי תניא וסידורים. כמובן שלא ידענו אז פרטים על אותם שלוחים עלומים].
מייד שמתי פעמיי אל העיר לנינגרד. הלכתי לבית הכנסת המרכזי, ברחוב נבסקי פרוספקט 8, שם בדירה קטנה מתחת לבית הכנסת מצאתי את הרב שהתגורר במקום. כפי שר' ישראל שיער, בתחילה הוא חשש ממני ולא רצה לגלות על קיומם של הספרים. אולם לאחר שסיפרתי שבאתי בשם ר' ישראל פבזנר ואנחנו ידידים, ולאחר שהכיר בי כאחד מחסידי חב"ד העניק לי הרב את סדרת הלקוטי שיחות.
אי–אפשר לתאר את השמחה של כולנו כאשר הבאתי לסמרקנד את האוצר. העברנו מיד שני כרכים לאברכים בטשקנט, בעוד אנחנו לומדים בכרכים הנותרים. לאחר שבועיים החלפנו איתם את הכרכים. בתוך שבועיים ימים הספקנו לעבור על שני כרכים מכריכה לכריכה. יומם ולילה למדנו ולגמנו בצימאון את שיחות הקודש.
להעתיק בכתב יד
בינתיים פיתחתי את הפילמים עם התמונות של ה"לקוטי–דיבורים". מכיוון שהייתה סכנה להחזיק את התמונות הללו, עד כדי כך שאפילו לבחורי הישיבה לא הראינו את התמונות, היינו יושבים בליל שישי ומעתיקים את שיחות הרבי הריי"צ למחברות בכתב–ידינו. אני זוכר שערכתי "תחרות" עם ר' איצ'ה מישולבין, מי יכתוב מהר יותר ויפה יותר. למען האמת, הוא ניצח... את ההעתקות בכתב–ידינו העברנו אל התמימים, שילמדו מהם.
מימי נעורי זכורים לי מאמרי החסידות של הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ, כשהם כתובים בכתב–יד. כך התרגלנו ללמוד בחשק ואהבה והרגשנו חמימות חסידית מעצם הלימוד בכתבי היד. עד כדי כך השתרש בליבנו הלימוד בכתבי–יד, שלאחר שהגענו לארצות המערב ויכולנו ללמוד בספרים המודפסים, באותיות ברורות וקריאות – לא חשתי את אותה נעימות מיוחדת שהייתה בלימוד מכתבי–היד. במידה מסויימת זה היה נראה לי מגושם ללמוד מאותיות שהודפסו בצורה מכנית, ללא כל רגש...
כתוב תגובה