היינו צריכים לשמור הרבה סודות, באותם ימים אפלים. את התפילה קיימנו במניין סודי שרק מעטים היו שותפים לו; אבל הסוד הגדול ביותר היה הישיבה המחתרתית.

רק מעטים ידעו על כך, אפילו המתפללים במניין לא ידעו על כך, ואפילו בני משפחתנו הקרובים ביותר!

במשנה נאמר "הוי גולה למקום תורה", אבל אנחנו הגלינו את התורה ממקום למקום... כדי לשמור על סודיות מרבית היינו מחליפים לעתים תכופות את מקום הלימודים.

הסכנה שהייתה כרוכה באירוח הישיבה הייתה כפולה ומשולשת: ראשית, מצד התארגנות בלתי–חוקית; שנית, עצם נוכחותם של התלמידים שהגיעו לסמרקנד מערים אחרות, הייתה בלתי–חוקית. מכיוון שלא למדו במוסדות חינוך ממשלתיים ולא עבדו בשום מקום, ובכלל לא הייתה להם כתובת רשמית למגורים, הם היו בלתי חוקיים בעיר, ובברית המועצות של אותם ימים שהייה בעיר ללא רישיון ליותר מעשרים וארבע שעות, הייתה עבירה פלילית.

מובן מאליו שאם מישהו היה נתפס 'על–חם', בעל הבית היה יכול להיות מואשם בארגון מחתרת ללימודי תורה ודת, ואירוח שוהים בלתי–חוקיים. משום כך שמרנו בסוד, עד כמה שאפשר, את קיומה של הישיבה המחתרתית.

היו תקופות שאפילו ההורים שלי לא ידעו על מקום הלימודים המדוייק. אולי הם ייקראו למחרת לק.ג.ב., ומי יודע אם הם יעמדו בעינויים או שהם יישברו ויסגירו את כל המחתרת? גם הם עצמם העדיפו לא להחזיק במידע ה"מסוכן".

הנה כמה אפיזודות וזכרונות מאותם ימי נדודים.

קולות מוזרים מחדר השינה

כאשר למדו הבחורים בבית הורי, ברחוב רוזה לוקסמבורג 23, התגוררו בבית גם אחותי וגיסי ר' אליהו עם שלושת ילדיהם, ומכיוון שגיסי היה חולה בלבו, היו צריכים להשגיח על הבחורים שיהיו בשקט כל היום, ולא יפריעו את מנוחתו. מאותה סיבה לא יכלו ללמוד בסלון, שהיה סמוך לחדר השינה. כך נאלצו הבחורים ללמוד בחדר השינה של הוריי, שהיה מרוחק יותר. בכל אותה תקופה, לא יכלה אמי לנוח במהלך שעות היום, כיוון שחדר השינה היו תפוס על ידי הבחורים...

כאשר ידענו שהוריו של גיסי מגיעים לבקרו נזהרו הבחורים שלא לצאת מחדר השינה של הורי. הורי גיסי הרגישו שמשהו קורה בחדר השינה של מחותניהם. קולות מוזרים בקעו משם, והדלת תמיד הייתה סגורה... אבל הם מעולם לא שאלו, כי ידעו שבבתים שלנו עדיף שלא לשאול שאלות, בפרט כשלא מספרים להם.

כמובן שתמיד נזהרנו ששער החצר יהיה נעול. אבל פעם אירע ששכחנו לנעול את השער והורי גיסי נכנסו לחצר ומשם מייד לבית. כאשר הבחורים הבחינו בהם, מיהרו כולם לרוץ לעבר חדר השינה להתחבא כרגיל, אבל היה מאוחר מידי... הורי גיסי התחילו לצחוק, ואמרו: מה אתם רצים? כעת אנחנו מבינים למה החדר ההוא תמיד סגור, ומה פשר הקולות הבוקעים ממנו... גיסי פנה להוריו ואמר: אנא, לא ראיתם דבר, ואינכם יודעים דבר!

ר' שמואל חיים פרנקל סיפר לי, שפעם הגיע לבית הוריי אחד הבחורים המבוגרים של סמרקנד, שהיה סקרן גדול, ומאחר שחשד כי בביתנו מתקיימת ישיבה, ניגש אל אחייניתי, הרבנית רחל גלוכובסקי, שהייתה אז ילדה קטנה בת שלוש, והחל לדבר איתה כאילו יודע שמתקיימים לימודים בבית שלהם.

כולם חששו שהילדה הקטנה תסגיר את הסוד. אבל למרבה הפלא היא הצליחה לסובב אותו, כך שכאשר עזב את בית הוריי, הוא לא ידע כלום... מסתבר, שבימים ההם הילדים והילדות נולדו עם פה חתום ונעול...

"זה כנראה שוב העכברים"

תקופה מסויימת למדו הבחורים בבית משפחת ר' דוד ושרה מישולבין ברחוב קומוניסטיצ'סקיה. חלונות הבית פנו לכיוון הרחוב, וזו הייתה מעלה גדולה, כיוון שמי שהגיע לבקר, היה דופק קודם בחלון הבית. בני הבית היו מסיטים את הווילון, ולאחר שזיהו את המבקר, יצאו לחצר לפתוח עבורו את השער. כך למעשה היו התלמידים יכולים לקבל התראה לפני ביקור של אישיות זרה.

מעלה נוספת הייתה לבית זה, שמיד לאחר דלת הכניסה הייתה דלת קטנה ברצפה, תחתיה היו מדריגות שהובילו אל קומת המרתף כך שכאשר הגיע מישהו זר לבקר בבית, ירדו התלמידים במהירות למרתף, ורק לאחר–מכן פתחו בני הבית את שער החצר ודלת הבית בפני המבקר.

אירע פעם שאחיה של שרה הגיע לבקר. מכיוון שהוא לא היה בסוד העניינים, מיהרו הבחורים אל המרתף. לאחר כמה דקות שמע ר' יעקב רעשים מכיוון המרתף, והתעניין אצל אחותו מה פשר הרעש? 'זה כנראה שוב העכברים', הרגיעה אותו אחותו.

קוריוז בעייתי יותר אירע כאשר אמא של אחד הבחורים הגיעה לבקר אצל חברתה שרה מישולבין. היא כמובן לא ידעה היכן בנה לומד, והבחורים ירדו למרתף והמתינו שהיא תסיים לשוחח עם חברתה. בינתיים הבן של אותה אשה היה צריך לשירותים, אך לא יכל לעלות לבית מחשש לגילוי הסוד. הוא נאלץ להתאפק עד שאמו סוף סוף סיימה את שיחתה ויצאה מהבית. מאז, הניחו דלי במרתף, שיהיה מוכן למקרי חירום דומים...

כשאשתי פרצה בבכי

אני זכיתי לארח את התלמידים בביתי במשך תקופה ארוכה לאחר חתונתי. גרנו אז בחצר בית הורי, בדירה בת חדר אחד שגודלו כשמונה על עשרה מטרים. חדר זה שימש כ"חדר אוכל", "סלון" ו"חדר שינה". לפני החדר היה פרוזדור קדמי ששימש כמחסן, ומטבח.

לאחר שנולדה לנו בת, חנה תחי', חילקנו את החדר לשניים: חדר שינה עבורנו, ולפניו חדרון קטן ששימש כחדר אוכל, ושם גם הייתה מיטה קטנה עבור הבת שלנו. בחדרון קטן זה למדו חמשה בחורים, ובתי הקטנה הייתה שוכבת בעריסה ושומעת את קול התורה. כאשר למדתי את מאמר חז"ל על רבי יהושע שהציבה אמו את עריסתו בבית המדרש כדי שיספוג את קול התורה, חשבתי לעצמי שגם על בתי אפשר להמליץ את לשון חז"ל שאמרו על אמו של רבי יהושע "אשרי יולדתו".

כאשר חשבנו לעבור דירה, היינו צריכים לקחת בחשבון האם יהיה אפשר לסדר שם מקום לימוד עבור הבחורים. ואכן, לאחר שעברנו דירה לרחוב נוביה 8, המשיכו הלימודים בביתנו. שם היו שתי מעלות: א. הבית היה יותר גדול. ב. בעל הבית, שהיה סנדלר במקצועו, גילה כי בקזחסטאן יש מחסור בסנדלרים, ואפשר להרוויח שם יפה. היה נוסע איפוא לעבוד באלמא–אטא, בירת קזחסטאן, ובחודשי הקיץ הייתה אשתו נוסעת אליו עם כל המשפחה. לפי בקשתי היא הייתה מאפשרת לי להשתמש בתקופה זו במרפסת השמש הגדולה של דירתם, ושם למדו הבחורים בנוחיות.

מאוחר יותר עברנו דירה לרחוב ארטילריסקיה 7A. שם היה ממש "גן עדן": היה זה בית של שלושה חדרים, וחצר עצמאית לגמרי. בנוסף, הייתה שם גם חצר פנימית עם דירה, וגם אותה שכרנו. למרות הכול, ה'שקצים' מבחוץ הרגישו ששכניהם היהודים שונים מאחרים, וגם ראו את הצעירים היהודיים נכנסים לחצר. הם ניסו להציק לנו, והיו זורקים אבנים על שער הברזל של החצר. וכך מידי פעם היינו שומעים את קול האבן ניתזת על הברזל.

מפאת הצורך לשמור על סודיות, היו הבחורים צריכים להישאר כל היום בבית. לא היה שייך לאפשר להם לצאת מהבית בשעות היום, מחשש שהשכנים יבחינו בהתארגנות הבלתי–חוקית. משום כך, בעלת הבית שבו למדו הבחורים, הייתה צריכה גם לבשל את סעודתם. כך זכתה רעייתי לבשל עבור בחורי הישיבה.

בתקופה שהלימודים התקיימו בביתנו, חששה רעייתי להשאר בבית כשאני הייתי צריך ללכת לעבודה, שמא יגיע אחד השכנים או מישהו אחר, וישאל מה פשר הרעש בחצר, והיא לא תדע מה לענות להם.

כשיצאתי לעבודה, היא ממש בכתה, וביקשה לצאת מן הבית יחד איתי, להסתובב ברחובות עם בתנו חנהל’ה בת השלוש, עד לשעות הערב כאשר אשוב מהעבודה. הבנתי ללבה, אבל לא יכולתי להסכים איתה, ובקשתי שבכל זאת תישאר בבית, כיוון שאם אחד השכנים ידפוק בדלת, הרי עדיף שמישהו יפתח ויספק הסברים, מאשר שהנערים ימשיכו להשתובב ואף אחד לא יפתח, ובכך יגבר חשדו של השכן. רעייתי הבינה שאין לה ברירה, והיא חייבת להישאר בבית, אבל בכתה ואמרה: למה לא אמרת לי כשהכרנו אחד את השני, שזה יהיה גורלי לאחר הנישואין?...

גירוש בעקבות משחק כדורגל

הפחד הגדול גרם לפעמים לאי–נעימויות. כך אירע עם אותם שלושה תלמידים מעיר אחרת, שלמדו וישנו בביתו של אחד מאנ"ש. לילה אחד, בסיום סדרי הלימודים, יצאו השלושה לשאוף אוויר בחצר, והחלו לשחק בכדוררגל. כנראה שבמהלך המשחק נשכחו מהם כללי הזהירות, ועל רקע השקט של שעת–לילה מאוחרת, רעש המשחק שלהם הגיע עד לרחוב. בדיוק באותם רגעים חזר בעל–הבית, וכאשר שמע את הרעש מהרחוב, נפלה עליו חרדה עצומה. הוא נכנס לחצר במהירות, וצעק על הבחורים: הרי השכנים יודעים שאין לי נערים בגיל כזה, והצעקות שלכם בוודאי יגרמו לי צרות! בכעסו הרב הורה לבחורים לקחת את חפציהם ולהסתלק מביתו...

הבחורים המסכנים נשארו ברחוב באמצע הלילה, ולא ידעו מה עליהם לעשות. הם החליטו ללכת לביתו של ר' משה ניסילביץ'. בחשכת הלילה הלכו מרחק של כשלושה קילומטר, מתוך תקווה שהוא ירשה להם לישון בביתו. תוחלתם לא נכזבה, ור' משה ריחם עליהם והסכים להכניסם לביתו. הם, את הלקח שלהם - כבר למדו...

בשנים הראשונות לקיומם של הלימודים המחתרתיים, רק שלוש משפחות היו שותפים לסוד – משפחת מישולבין, משפחת הוריי, ומשפחת אחי בערל. רק לאחר שחלפו כמה שנים, וראינו שהמשטר אינו רודף את היהדות כפי שהיה בזמן סטלין ימח שמם – הורדנו את רף הזהירות והרחבנו את מקומות הלימוד לבתיהם של משפחות נוספות. כך יכולנו לקבל עוד בחורים. כשהגיעו אלינו בחורים מערים שונות, פתחנו כיתות לימוד נוספות, כאשר בכל אחת מהן לומדים 3–5 צעירים. כך זכינו שבמשך השנים עברו דרכנו כמה וכמה עשרות בחורי חמד מכל רחבי ברית המועצות: טשקנט, מוסקבה, ריגה, צ'רנוביץ, גורקי, אודסה, אוז'גורוד, חוסט, קטה-קורגן