את הסיפור הבא שמעתי מר' משה חיים סעידוב, אחד מתלמידי הישיבה המחתרתית בסמרקנד:
אביו של ר' משה חיים, ר' גבריאל סעידוב (נולד בשנת תרפ"ז), היה מורה לביולוגיה וכימייה, ואמו הייתה רופאת שיניים. בתחילה, ר' גבריאל למד באוניברסיטה לרפואה, אולם בשנה השניה ללימודיו, כאשר נדרש לערוך ניתוחי מתים, הוא זכר מהבית, שכהן וניתוחי מתים לא הולכים יחדיו... הוא שאל את אביו מה לעשות, ואביו הפנה אותו לרב. כאשר הגיע אל הרב, הוא נדהם לשמוע שלכהן אסור בהחלט להטמא למת. למרות שהיה יהודי פשוט, די היה לו בדברי הרב כדי לגנוז את החלום וזה היה הסוף של לימוד באוניברסיטה לרפואה. אחר–כך החליט להיות מורה. אגב, באותן שנים, מקצוע ההוראה היה נחשב למקצוע חשוב ויוקרתי לא פחות מרפואה.
לאחר שהחל לעבוד כמורה, נאלץ ר' גבריאל להתמודד עם שמירת השבת. וזהו סיפורו של 'תרגיל חינוכי' מבריק שעשה גבריאל אחיו למען שמירת השבת:
מכיוון שלימד בכיתות הגבוהות, שם לא היה שייך להעלים מהתלמידים את העובדה שהוא אינו כותב ביום השבת – הוא אמר לתלמידיו כי ברצונו לפתח את הביטחון העצמי שלהם, ולכן פעם בשבוע הוא ימנה את אחד התלמידים להיות מורה במקומו, כאשר הוא משגיח מהצד ומנחה את ה'מורה הצעיר'. כמובן ש'היום האחד בשבוע' היה ביום השבת... הוא עשה חישוב פשוט שבכיתה של ארבעים תלמידים יש לו מספיק 'מורים' כמעט לכל השבתות של שנת הלימודים.
התלמידים אהבו מאוד את הרעיון של המורה סעידוב, וכולם דיברו על כך בהתלהבות. עמיתיו המורים, שכמה מהם היו אנטישמיים, הבינו שמדובר בתרגיל לשמירת השבת, והחליטו להלשין עליו במשרד ההשכלה. שבת אחת, בלי התראה מוקדמת, הגיע מפקח רשמי של משרד החינוך לבדוק מקרוב את התנהלותו של המורה סעידוב. הוא נכנס לכיתה ובמשך כל זמן הלימודים ישב בפינה והשקיף על תהליך הלימודים. המפקח כל–כך התלהב מהשיטה המיוחדת, עד שכנראה שכח את כל מה שסיפרו לו, שהכל נעשה למען שמירת השבת. בסיום הלימודים הוא ניגש למורה סעידוב, לחץ את ידו בחום ואמר שברצונו להעתיק את הרעיון הגאוני הזה גם לבתי ספר אחרים...
סיפור זה מעיד יותר מאלף עדים, שכאשר יהודי רוצה באמת לשמור על השבת עוזרים לו מלמעלה. לא רק זה שהוא לא סבל בשל כך אלא הוא אף זכה להערכתם של הגויים.
כתוב תגובה