חבורת האנשים שצעדה ברחוב שפולרניה בפטרבורג נראתה כמי שהגיחה מסרט אימה. על שכם כולם היו מונחות מגריפות בתנוחה מאיימת, מבטיהם ממוקדים, ונראה היה שהם מחפשים מישהו בבוקר יום שבת הקר הזה...
"אין מה לדאוג", אמר לי גיסי הרב שמואל מנדלסון, שליח חב"ד באזור, בדיוק כאשר החבורה פנתה לפארק הסמוך, שהמזרקה המפוסלת שבמרכזו התיזה סילוני מים עליזים. האנשים פרקו את 'נשקיהם' מעל כתפיהם ו...החלו לגרוף את עלי השלכת הצהובים שמילאו את כרי הדשא. אין אלו פורעים המתכננים פוגרום או ערפדים צמאי דם, אלא מתנדבים המעדיפים להקדיש את בוקר השבת החופשי שלהם לניקיון עירם.
בדרך לבית-הכנסת חשבתי על המשמעות שמעניקה ההתנדבות לאדם ועל התדמית החיובית שהיא נותנת לו בעיני עצמו. גורפי העלים מעדיפים בוודאי לצאת אל הקור הרוסי ולנקות את הפארקים יותר מאשר לטאטא את הבית...
המחזה הזה היה מעורר הערכה במידה רבה. במקום להקדיש את הזמן למנוחה, להתחפר בפוך או לבלות באחת משכיות החמדה העתיקות של העיר – המתנדבים האלו מעדיפים לעשות בזמנם הפנוי משהו מועיל, גריפת עלים למשל...
בבית-הכנסת קראנו בפרשת בראשית על השבת – המתנה שהעניק הבורא לאנושות מיד בתחילת דרכה:
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱ-לֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱ-לקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקים לַעֲשׂוֹת".
(בראשית ב,א-ג)
ובספר שמות נקרא
"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ".
(שמות כ,ח)
בשבת אנו מצווים לנוח, שכן בשבת הבורא נח ממלאכת בריאת העולם. איזו מצווה מפנקת... יממה בלי עבודה, בלי פקקים, בלי הבוס על הווריד. חופש. שקט.
אך הגישה הזו פשטנית מידי. האם זה רציני לומר שהשבת של הבורא הסתכמה במנוחה? וכי הבורא 'התעייף' מבריאת העולם שהוא זקוק לחופש?
ספרי החסידות מעניקים נופך עמוק יותר להרגלי הסופשבוע של הבורא, ומסבירים טוב יותר מה עשה ביום השביעי.
בשישה הימים הראשונים עסק הבורא בבריאת העולם שלנו. הפער האינסופי בין הבורא לבין העולם הגשמי שהוא ברא חייב אותו לרדת מכיסאו הרם ולהתעסק בדברים נחותים. תחשבו על איינשטיין מתיישב על הרצפה ובונה מגדל קוביות לנכד שלו... ואז הגיעה שבת. הבורא שב והתכנס בעצמו, וצמצם את העיסוק שלו בעולם הפיזי למינימום.
בכך העביר לנו הבורא מסר. בשבת עלינו לנוח, כמובן, אך גם להקדיש את הזמן לעיסוקים תועלתיים. גריפת עלים דווקא אסורה לנו ביום השבת, אך מה רע בניצול הזמן הזה לתפילה, ללימוד ולטיפוח אישי רוחני?
*
בדרך חזרה גורפי העלים כבר השיגו ערימות צהובות נאות שהתגבהו להן בירכתי הפארקים, והחלו לאסוף את העלים למכלים גדולים שהביאו עמם.
לא יכולתי להתעלם מהאירוניה בכך שדווקא ברוסיה, שבמאה ה-20 רדפה את שומרי השבת עד חורמה, יום השבת הינו יום חופשי רשמי, וגברים ונשים קמים בבוקר כדי לנצל אותו למעשים טובים...
נזכרתי בסבי, הרב משה גרינברג ז"ל, שנפטר לפני מעט יותר משנה. סבא היה אסיר-ציון בברית-המועצות הקומוניסטית, לאחר שבגיל 17 ניסה לחצות את הגבול הרומני בדרכו לארץ ישראל. הוא נלכד, עוּנה ונשלח ל-25 שנות עבודת פרך במחנה כפייה בסיביר. כעבור שבע שנים, עם מותו של הצורר סטאלין, זכה לחנינה, ואחרי שלוש-עשרה שנים גם עלה ארצה.
אבל הסיפור הגדול היה סיפור הישרדותו בסיביר. סבא התעקש להישאר יהודי ככל האפשר, גם בגיהינום הסיבירי. בין היתר נמנע בעקשנות מלעבוד בשבת. ביום שישי הראשון, כשהודיע על סירובו, נשלח לצינוק. מתברר שגם בתחתית הבור יש אפשרות להרעת תנאים... הוא הוצא מן הצינוק רק ביום רביעי הבא, ובהגיע יום שישי וסבא סרב שוב לצאת לעבודה – הוחזר לצינוק, לעכברים, לקור העז ולמים המעופשים – עד ליום רביעי הבא. כך במשך שנתיים... כמו כן נמנע מלאכול מזון לא כשר, ולמעשה כמעט ולא בא אל פיו דבר.
כעבור שנים שאלו אותו ילדיו כיצד העז לסכן את חייו, וסבא ענה: "שיערתי שלא אצא משם בחיים, והחלטתי שעדיף לי למות כיהודי"...
סבא ידע שמנוחת השבת לא נועדה למטרות חופשה וכיף בלבד. אם הרעיון מאחורי השבת הוא לצבור שעות שינה, לאכול חמין ולטייל לאור הירח – מוטב היה לו לצאת לעבודה ולא לבלות בצינוק.
השבת נועדה להביא לנו, היהודים, תועלת רוחנית. כשאנו שומרים שבת אנו מחקים את הבורא ומצמצמים את העיסוקים הפיזיים למינימום. חִשבו על הסמארטפון שלכם, שחיברתם להטענה למשך הלילה. המכשיר לא רק נח אז מפעילות, אלא גם צבר אנרגיה למחר. בשבת אנו טוענים אנרגיה רוחנית עבור כל השבוע הבא. כך נתחיל את השבוע הבא טוב יותר.
הוסיפו תגובה