באביב 2042 נפגשתי סוף סוף עם שודד הים. בדיוק כשהתחלתי לחשוב שהוא לא בעצם קיים, הוא הופיע לפני והביט ממרומי שתי המטר שלו על שולחני בחדרון בקומה 56 כסגן מנהל מחלקת שיגור וקבלה בחברת הובלה ימית.

"אומרים לי שיש לי משהו שאתה מעוניין בו", אמר שודד הים.

אכן היה לו. בשנת 2000, לאחר ש"באג 2000" הבעייתי כמעט ולא קרה, המומנטום שהתחיל עם מכשיר הפקס, הטלפון הסלולרי והאינטרנט תפס תאוצה רבה. ב- 2002, הורדת קבצים היתה עניין של מה בכך. ב- 2025 המחשב האישי נהיה אישי ביותר, שכן לכל אדם הרשום בביטוח לאומי היה דיסק קשיח מותקן ברשתית העין השמאלית שלו. בדיוק כמו הקעקוע הנסרק של מס הכנסה בשנת 2010, החוק חייב כל אחד להשתחיל דיקס קשיח ברשתית. אף אחד לא עשה מזה סיפור. כולנו היינו עסוקים מדי בהתייעלות.

ב- 2038 התחלנו שבוע עבודה של שבעה ימים אחרי שביפן התחילו לעבוד שישה ימים וחצי.

ב- 2039 עברנו ליום עבודה של 24 שעות כאשר סין, איטליה ושוודיה עברו ל- 22. נו, כבר תפסתם את הרעיון.

כמובן שהיינו גם מבלים בדמוקרטיה הכי יצירתית בעולם. היתה לנו נגישות אינטרנטית מיידית ל- 5,000 ערוצי לוויין בתוך עפעפי העיניים שלנו. טונות של משחקי וידאו, כולל משחק פולשי החלל הקלאסי בתנוך האוזן הקדמית. אפילו שלט רחוק עם DVD פלוס במעי הדק.

מלחמות כוכבים 44: "התחלה חדשה אחרת" היה מספר 1 בקופות הקולנוע. ה"ינקי'ס" זכו באליפות הוירטואלית החמישית ברצף. שוק המניות הגיע לשיא של 10 מיליארד. החיים היו טובים.

אולם מסיבה כלשהי הרגשתי גרוע. אכלתי והתעמלתי, עשיתי הפסקות לשינה וחמצן. שום דבר לא עזר.

חיפשתי באינטרנט את המושגים "ריקני", "מדוכא" ו"עצוב", אך כל הזמן קיבלתי אתרים של סוכני נסיעות וקוקה קולה. כאשר חיפשתי כמה נשאר משכבת האוזון, קפץ לי באנר מול העיניים: מרגיש ריקנות? מדוכא? עצוב? לשודד הים יש תוכנה שתשנה את חייך. כאשר הקלקתי שום דבר לא קרה. חשבתי שזהו עוד איזה ספאם.

ואז התחלתי לשמוע דברים על שודד הים והתוכנה האסורה שלו. שיגעון, דברים נהדרים. מה שהיה לו היה יכול לשנות הכל. להביא חיים לחדרון המשעמם שלי. אז חיפשתי, פקססתי ושלחתי מיילים, וחיכיתי. ואז פתאום הוא היה שם, בגודל אמיתי, ובידו המושטת דיסק בגודל מטבע.

"כמה זה?" שאלתי.

"אין לזה מחיר".

לפני שיכולתי לטעון משהו הוא כבר נעלם.

חיכיתי עד לשעת הדמדומים שלפני השקיעה והורדתי את הקובץ. התמלאתי בתחושה מיידית של שמחה ורוגע. בפעם הראשונה ב- 32 שנה, הטלפון פסק מלצלצל. הפקס הפסיק לפקסס, 5,000 מסכים הפסיקו להקרין. ליד הנרות הדולקים השתוממתי מן השלווה האינסופית, מהשקט המהמם. ריחו של החלה הטריה גירה את אפי. צלילי השירה המלאכית מילאו את אוזניי. המגע של בתי ליטף את נשמתי.

עשרים וארבע שעות לאחר מכן הסרתי את הדיסק וכבר חיכיתי לפעם הבאה שאשתמש בו.

תקעתי מבט בדיסק וקראתי שוב את התווית שנכתבה בכתב יד: שבת 1.0.