יום אחד צלצל הטלפון במוקד "יד לאחים", ארגון שבין היתר עוזר לנשים שנקלעו למצוקה בעקבות נישואי תערובת. מעבר לקו הם שמעו את סיפורה העצוב של גילה, שהיתה אחת משלוש נשותיו של מפקד בדואי וילדה את 2 ילדיה כשהיא גרה בכפר מוזנח.
התחלה מבטיחה
הסיפור של גילה התחיל לפני 12 שנים. היא היתה חיילת במחסום ארז שבדיוק נפרדה מהחבר היהודי שלה ושברון הלב גרם לה להרבה בעיות משמעת. גילה נקראה לשיחה אצל המפקד של המחנה והוא ביקש ממנה הסברים להתנהגותה.
היא סיפרה למפקד בתמימות על כך שנפרדה מהחבר שלה וקשה לה מאד להתאושש. הוא הקשיב לה באמפתיה ומאותו הערב הוא הפך לאוזן הקשבת שלה והשקיע בה מאד. "הוא כתב לי מכתבים, שיבח אותי ליד חיילים ונתן לי תחושה שאני הכי מיוחדת מכולם. בכל פעם שהגיע לבסיס הוא היה מפתיע אותי במתנות יקרות ערך, תכשיטים, בשמים ועוד דברים ששימחו אותי מאד. הרגשתי שאלוקים שלח לי מלמעלה פיצוי מיוחד על החבר הקודם שעזב אותי".
באחד הימים אמר לה המפקד, ששמו היה אמיר, כי הוא רוצה לגלות לה משהו. גילה הסתקרנה מאד ואמיר סיפר לה שאימו יהודיה ואביו בדואי. היא לא התרגשה מהמידע, אמרה לו שהעיקר שהוא יהודי ושסיפרה למשפחתה על הזוגיות החדשה והמאושרת. הם שמחו מאד שבן הזוג שלה הוא בכיר בצבא ועודדו את הקשר.
שקר על גבי שקר
"חודשיים לפני השחרור שלי הוא קרא לי למשרד, ביקש שאתקרב אליו והוציא מהתיק קופסא. כשפתחתי אותה ראיתי טבעת מדהימה והוא שאל האם אהיה מוכנה להינשא לו. הייתי בעננים, התחלתי לבכות מרוב אושר וכמובן שהסכמתי מבלי להתייעץ עם איש. לאחר שהחלטנו להתחתן ביקשתי ממנו להכיר לי את הוריו והוא התחמק. בהמשך גילה לי ששני הוריו בדואים והם חיים בכפר. הייתי בשוק, הרגשתי שהוא הונה אותי , הורי גם הם התנגדו מאד לקשר. לא ידעתי מה לעשות ואז גיליתי שאני בהריון. כשסיפרתי לבן זוגי על ההריון הוא אמר שאני חייבת להתאסלם. אמא שלי שמעה על כך ואמרה שאם אתאסלם היא תלבש שחורים ותשב עלי שבעה".
גילה הבינה שאם תתאסלם היא מנתקת בכך כל קשר עם הוריה ובני משפחתה ואמרה לאמיר שהיא לא מוכנה לעשות את הצעד. אמיר ויתר והם נישאו בנישואים אזרחיים.
מיד לאחר הנישואין יחסו של אמיר השתנה, הוא הרבה להעלם מהבית ותירץ זאת בעבודתו הרבה בצבא. כשהיו ליד אנשים זרים הוא היה מתייחס לגילה באהבה ובבית זלזל בה והשפיל אותה.
גילה ילדה את בנה הבכור וכמה ימים לאחר לידתו הלכה למשרד הפנים לרשום אותו בתעודת הזהות שלה. כאשר אמרה לפקידה את שמו של בעלה, אמרה לה הפקידה כי לבעלה יש עוד 6 ילדים ורק לפני 3 חודשים נולד לו הילד השישי. גילה מעולם לא ראתה את תעודת הזהות שלו, כי הוא תמיד הציג את תעודת החוגר של הצבא כתעודה מזהה.
"בכיתי וצרחתי כמו מטורפת, הבנתי שיש לו עוד שתי נשים וילדים בכפר, יש לו חיים שלמים שלא ידעתי עליהם. התחלתי לחשוב על החיים המשותפים שלנו ולהבין שהכל היה רצוף שקרים, לא הצלחתי להבין איך הולכתי ככה שולל. כשהוא הגיע לקחת אותי ממשרד הפנים צעקתי עליו ושאלתי אותו איך יכול היה לשקר עלי בצורה כזאת, אמרתי לו שאני שונאת אותו ולעולם לא אסלח לו. אמיר איים שאם לא אשתוק הוא יעשה תאונה. כל הדרך הביתה שתקתי, כי ראיתי את המבט המפחיד שהיה לו בעיניים ופחדתי על התינוק הקטן שלי שהיה בידי".
כשהגיעו הביתה, אמר לה אמיר שהיה לו מניע אחד, הוא מאד אהב אותה ולכן לא סיפר לה על נשותיו וילדיו האחרים.
החיים בכפר
גילה לא קיבלה את התירוץ הקלוש, אבל ניצלה את המריבה כדי להכריח את בעלה לערוך ברית מילה לילד. בשבת, שבוע לאחר לידתו, נימול הילד על ידי רב כשבעלה הלא יהודי נוכח במקום. בחודשים שלאחר לידת בנה, היתה גילה רוב הזמן לבדה. אמיר נעלם מהבית לימים ארוכים ובכלל לא הכיר את בנו הקטן. כמה חודשים לאחר הלידה, הודיע אמיר לגילה כי הם עוברים לגור בכפר. גילה ניסתה להתנגד, היא לא חלמה שתגור אי פעם בכפר בדואי, אך אמיר איים עליה והיא התקפלה. גילה מצאה את עצמה מתגוררת בכפר מוזנח, עם בנה בן החצי שנה. גרה ליד החמולה של בעלה ובהם 2 נשים נוספות ו-7 ילדיהם. בכפר, נכנסה גילה להריון נוסף וילדה את בתה השניה. אמיר בקושי הגיע הביתה והיא גידלה את הילדים לבד, בתת תנאים, כשכל העת היא סובלת מהצקות והשפלות של נשותיו הבדואיות ששנאו אותה והקנאה ביניהם היתה גדולה.
ביום בהיר, גילה החליטה שהיא לא יכולה יותר וברחה מהכפר. היא הלכה עם ילדיה עד הצומת של הכניסה לכפר ושם עלתה על מונית שהסיעה אותה לבית הוריה בדרום. בני המשפחה קיבלו אותה באהבה וחיבוקים והיו המומים לראות עד כמה היא מוזנחת.
"לקח לי הרבה זמן למצוא את הכוחות ולעזוב, אבל מיד גיליתי שאני בהריון נוסף ממנו ויש לי תאומות. הבנתי שלא אוכל לגדל ארבעה ילדים לבד ללא אבא ונסעתי לכפר כדי למצוא אותו ולספר לו שאני בהריון. כשהוא ראה אותי הוא רתח מזעם ושאל למה הגעתי. סיפרתי לו שאני בהריון ויש לי תאומות בבטן. הוא זרק עלי כוס, הכה אותי והחל לקלל אותי על כך שאני יודעת להביא רק בנות. נפגעתי פיזית ונפשית, חזרתי עם ילדי לבית אמי ומרוב עצבות בקושי אכלתי ושתיתי. ילדתי את הבנות בשבוע 23 במשקלים של חצי קילו ושתיהן חיו כמה ימים ואז נפטרו".
לראות את המוות
לאחר הטרגדיה, עברה גילה לגור עם שני ילדיה אצל אמא שלה. היא היתה בדכאון ובחוסר כל, בקושי הצליחה להאכיל את הילדים, אמיר נעלם וכשהתקשרה לבקש ממנו עזרה כספית למען הילדים, הוא אמר לה שתסתדר בעצמה.
"יום אחד הוא התקשר הביתה והבן שלי ענה. הוא החל לתחקר אותו מה אני עושה והאם אני נפגשת עם בן זוג אחר. הבן שלי אמר שלא, אבל התשובות נשמעו לאמיר מהוססות מדי. בוקר למחרת, כשהילדים היו בגן הוא הגיע לביתי. זה היה אחרי חודשים שבהם הייתי במשבר עמוק, במצב כלכלי קשה מאד והוא בכלל לא התעניין בנו. הוא הגיע רק כי חשד שיש לי בן זוג אחר".
אמיר הגיעה הביתה וגילה התעלמה ממנו. הוא הודיע לגילה כי מהיום זהו ביתו והוא רוצה לגור איתה. גילה אמרה לו שהוא יכול לשכוח מזה ואז ביקשה ממנו שילך כי היא צריכה לצאת מהבית, יש לה תור בשעה 12. אמיר הציע בנחמדות להסיע אותה והיא הסכימה, חשבה לעצמה שהוא דווקא השתפר בהתנהגותו. גילה ישבה ברכב וחלמה קצת ולפתע שמה לב שהוא נוסע לאיזור חברון. היא שאלה אותו בפחד לאן נוסעים? ואמיר אמר לה: "היית כל כך גיבורה היום, מה פתאום את פוחדת?"
"הוא עצר בשדה נטוש, ירד מהרכב, כבל אותי עם חגורה והודיע לי שהוא הולך להרוג אותי. לא היה לי לאן לברוח, זה היה מקום שומם ומבודד. לא היה שווה לי לצעוק, כי מי ישמע אותי? הוא החל להכות אותי בכל גופי בצורה מפלצתית, אין מילים לתאר את מה שחוויתי באותם דקות ארוכות שנראו כמו נצח. לאחר מכן החל לנסוע ואמר לי לרוץ אחרי הרכב. התפללתי לאלוקים ואמרתי לו שאם בכל חיי עשיתי אפילו מצווה אחת, שיעזור לי וירחם עלי. הבנתי שהנשק היחידי שיש לי הוא הפה שלי ולמרות הכאב הפיזי והנפשי הנורא, אמרתי לאמיר שאני אוהבת אותו ורוצה לחזור לחיות איתו. הבטחתי לו שלעולם לא אעזוב אותו והכל יהיה טוב בינינו".
בשלב מסוים איבדה גילה את הכרתה וכשהתעוררה הבחינה שהיא בכניסה לעיר מגוריה. היא נכנסה לגן של בנה כדי לאסוף אותו ולקחה מהר את הפלאפון של הגננת, התקשרה ממנו לאמא שלה וסיפרה לה בכמה מילים על מה שעברה.
יד לאחים נכנסים לתמונה
אימה לא יכלה להירגע והתקשרה להתייעץ עם כמה בני משפחה שהמליצו לפנות דחוף ליד לאחים. גילה חיכתה לבוקר וכשאמיר יצא לעבודתו היא התקשרה למוקד של יד לאחים ובקול שבור סיפרה על הטראומה שחוותה אתמול בלילה. עובדת סוציאלית שוחחה איתה ארוכות והרגיעה אותה שיעשו הכל כדי לעזור לה. ביד לאחים פנו למשטרה וסיפרו על המקרה. מיד נשלחה ניידת לביתה של לגילה כדי שתגבה ממנה עדות וניתן יהיה לראות את סימני האלימות מיום האתמול.
"נסעתי עם הניידת לתחנת המשטרה ובסיום העדות, מיהרתי לחזור הביתה ולהתקשר לאמיר מהטלפון הנייח, כדי שלא יחשוב שיצאתי. אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוחות אבל מכיוון שלא רציתי שיחשוד ויברח לפני שיעצרו אותו, דיברתי אליו באהבה ואמרתי שאני מחכה שיבוא.
"למחרת בבוקר הוא יצא לעבודה ושם נעצר על ידי המשטרה. הוא ניסה להכחיש את מה שסיפרתי אבל האיכונים של הפלאפון הצביעו על המקום שהיינו והסימנים על גופי העידו על האלימות הקשה שהפגין כלפי".
אמיר קיבל מאסר ל7 שנים וכל דרגותיו הצבאיות, הפנסיה וההטבות להן היה זכאי ,נלקחו ממנו. גילה החלה להיפגש באופן קבוע עם עובדת סוציאלית של יד לאחים, לטפל בפצעי הנפש הרבים, ללמוד איך לשקם את ילדיה אחרי מה שחוו ולמצות את זכויותיה במשרדי הרווחה השונים.
מאירה את העולם
גילה הרגישה שהעובדה שיצאה מהסיפור הזה בחיים היא נס והחליטה להתקרב לתורה ומצוות. בתהליך ארוך ובתמיכה של יד לאחים, היא קיבלה על עצמה כל פעם עוד מצווה ועוד החלטה טובה. כשרות, שבת, צניעות, עד שעברה לנהל אורח חיים דתי לגמרי. בשלב מסוים הרגישה גילה שיש בה כח לספר את סיפורה לנשים ולנערות, היא הבינה שההרצאות יהוו חלק מהשיקום שלה ויאפשרו לה ליצוק משמעות בחוויות הקשות אותן עברה.
גילה השתלבה במערך הרצאות המניעה של יד לאחים. מדי ערב היא נוסעת למרחקים, נעמדת לספר את סיפורה בפעם המי יודע כמה, חוזרת לרגעים קשים וטראומתיים ומספרת הכל בכדי לזכות לעורר ולהציל עוד נשמה, לעודד אותם למצוא בן זוג יהודי ולא להתבולל.
כיום היא חיה בשלווה עם ילדיה ורווה מהם נחת יהודי אמיתי. היא מלאת אמונה ובטחון בכך שכל מה שעברה היה לטובה. גילה וילדיה נמצאים בקשר הדוק עם בני משפחתה ומקבלים מהם הרבה חום ואהבה נותר לה עוד חלום אחד כדי לסגור את המעגל ולהשאיר את העבר לגמרי מאחוריה.
"אני חולמת לעמוד תחת חופה יהודית, עם בן זוג יהודי, זיווג שמתאים לשורש נשמתי, מישהו שיאהב ויכבד אותי ואת ילדי וביחד נוכל להקים בית נאמן, בית מלא באור של קדושה ואהבה".
כתוב תגובה