חגית היתה בת עשר, בת למשפחה חילונית שהרבתה לבקר בביתם של שכניה הדתיים. היא אהבה את הבית מלא הילדים והשמחה ואת האווירה המיוחדת ששרתה שם בשבתות ובחגים. כבר אז היא החליטה וגם הכריזה שכשתהיה גדולה יהיה לה כזה בית בדיוק, עם שולחן שבת גדול והרבה ילדים. חגית גדלה והגשימה את החלום, כיום היא בעצמה אם לשבעה ילדים ועל שולחן השבת שלה סעדו אלפי אורחים.

חגית היא בעלת עסק לייצור פיאות וגמ"ח פיאות בחינם לנשים חולות. זו כתבה על אישה שהחסד הוא חלק בלתי נפרד מהעסק שלה.

משפחה מסורתית רגילה

"נולדתי באשדוד, בת שלישית מתוך ארבעה ילדים, למשפחה מרוקאית מסורתית רגילה. אימא מדליקה נרות שבת ואבא עושה קידוש על רקע הטלוויזיה. מקפידים על כשרות מינימלית וחוגגים את החגים מבחינה סמלית ולא יותר. היו לנו שכנים דתיים ומגיל קטן אהבתי ללכת אליהם הביתה וגם הצטרפתי אליהם לביקורים בבית הכנסת. משפחת השכנים היתה משפחה מרובת ילדים, משפחה מגובשת ושמחה. בשבתות היו כל הילדים והנכדים מגיעים לבקר ואני מאד נהניתי מהאווירה. כמה פעמים הם תפסו אותי עם מטפחת של אמא שלהם, מודדת אותה מול מראה ומרוצה מהמראה שהשתקף אלי. כבר אז הרגשתי עמוק בתוכי וגם אמרתי שכשאגדל אני רוצה כזה בית, כזאת משפחה".

בתקופה זו התגרשו הוריה של חגית. אמא שלה נישאה בשנית ועברה לגור עם בן זוגה והאבא גידל וחינך את הילדים עם הרבה אהבה. חגית סיימה את התיכון בהצלחה ומכיוון שהיתה אסמטית קיבלה פטור מהצבא. היא טיילה קצת בחו"ל, חזרה לאשדוד והחלה לעבוד בשתי עבודות: יחצנית של דיסקוטק ואחראית מלצרים באולם אירועים. במשך השנים האלה הלכה חגית מדי פעם לשיעורי תורה, היו לה חברות דתיות מהשכונה. בתוך תוכה היא הרגישה רצון להתקרב ולהתחזק, אבל לא עשתה שינוי משמעותי בחיים שלה.

נס בדיסקוטק

באחד הערבים התקיים באולם האירועים בו עבדה אירוע חרדי. הבחור שתיקלט באותו אירוע היה חוזר בתשובה שהתקרב דרך חב"ד בחו"ל. הוא החל לדבר עם חגית ונוצר ביניהם קשר.

"הוא היה עם זקן וכיפה ואני עם מכנסיים, גופיות ושיער ארוך, אבל כנראה שהוא הרגיש שבלב שלי אני רוצה לעשות שינוי וזה רק ענין של זמן. הפכנו לזוג, כשתוך כדי הקשר איתו הפסקתי לעבוד בשבתות והתחלתי קצת להתקרב. ביום שישי אחד, כמה חודשים לתוך הקשר שלנו, התעורר בינינו ויכוח גדול. במוצאי שבת הוא הפתיע אותי והגיע לבית של ההורים שלי. הוא רצה לדבר איתי וביקש שבאותו הערב לא אלך למשמרת שלי בדיסקוטק. התווכחתי איתו אבל לבסוף השתכנעתי וביקשתי ממישהי שתחליף אותי. ישבנו ודיברנו עד שעה מאוחרת ואז הלכתי לישון. התעוררתי ב6 בבוקר וראיתי הרבה שיחות שלא נענו. עניתי לידיד שלי שהתקשר לשאול בהיסטריה אם הכל בסדר איתי. אמרתי לו שהכל בסדר. "היית אתמול בעבודה?" הוא שאל. "לא" עניתי והוא סיפר שאתמול נכנס אדם לדיסקוטק, ירה לכל הכיוונים ורצח את הבוס שלי, בעל המקום.

"כשסיימתי את השיחה הרגשתי באופן ברור שיש עלי השגחה פרטית. זו היתה הרגשה כל כך עמוקה שעוד באותו היום החלטתי לעשות את השינוי של החיים, השינוי שמזמן ידעתי שאני צריכה לעשות. התקשרתי לבן הזוג שלי, דיברנו והחלטנו שנסע שנינו לצפת. הוא לישיבת חב"ד ואני למכון אלטה – מדרשה לבעלות תשובה בצפת".

קדימה, עם כל המשפחה

לפני חודש, עקב המצב הבטחוני, נסעה משפחת ביטון מאשדוד מוכת האזעקות, לנוח בעיר צפת. חגית לקחה את בעלה וילדיה לביקור במכון אלטה ונזכרה איך לפני 20 שנה נכנסה לשם, בחורה עם מכנסיים צמודים ושיער ארוך שרוצה לעשות שינוי ולא יודעת איך. רגליה רעדו כשנזכרה איך קיבלו אותה בחיבוק והמון אהבה. איך נתנו לה להרגיש שייכת מהיום הראשון. היא הראתה לצוות ולרב רוזנפלד את בעלה ושבעת הילדים שלה ואמרה "הכל בזכותכם".

"מהיום שהגעתי למכון אלטה התחלתי להתקרב במהירות, לא הרגשתי שום קושי. רציתי את השינוי הזה, הייתי כלי לקבל אותו בכל ליבי, רק חיכיתי שיגידו לי מה צריך לעשות ואיך. זרקתי את הבגדים הלא צנועים לפח, שמרתי שבת בשלימות וקיבלתי הכל באהבה ובשמחה. באחת השבתות אחותי הגיעה לבקר אותי במכון אלטה. היא התחברה מיד והחליטה לחזור בתשובה. כשחזרה הביתה, הכשירה את המטבח ורכשה כלים חדשים. בעקבותיה החלו גם האחים שלי לחזור בתשובה. אבא נשאר בשלו אבל מתוך כבוד לדרך שלנו רכש רק אוכל כשר לבית. בהמשך, אימא שלי הושפעה גם היא, חזרה בתשובה והפכה לחסידת חב"ד".

השינוי המהיר והקיצוני שחל בחגית גרם לחיכוכים עם בן הזוג שלה. הם כבר לא התאימו והחליטו להיפרד. חגית חושבת שהשליחות שלו הייתה לגרום לה לחזור בתשובה ולסחוף כמעט את כל משפחתה אחריה, ועד היום היא מודה לו על כך.

"אנחנו מכירים רק שלושה ימים. רוצה להתחתן?"

"אחרי שנה וחצי במכון חזרתי לאשדוד והלכתי להשתתף בחינה של ידידה שלי. אמא של החתן ניגשה אלי וברכה אותי שאזכה להקים בית בקרוב. עניתי 'אמן' וסיפרתי שאני מחפשת בחור חב"דניק. האמא אמרה בהתלהבות "יש לי בן חב"דניק באמריקה, הוא מגיע לחתונה ואתם חייבים להיפגש". יום למחרת ניגשת אלי חברה טובה שלי ואומרת "את חייבת להכיר את בן דוד שלי מאמריקה, הוא יגיע לחתונה ואתם ממש מתאימים". אחרי ששמעתי את "ההצעה" משני כיוונים הבנתי שיש כאן משהו. בחתונה דיברנו קצת. הבחור ששמו אלי סיפר שהוא עובד בניו יורק והגיע לשלושה ימים בלבד. יום למחרת נפגשנו, יום למחרת שוב נפגשנו ואז הגיע הערב שבו הוא צריך לטוס. הכרנו בסך הכל שלושה ימים אבל אני ידעתי שזה הבעל שלי ולא יעזור כלום. שנינו ישבנו ולא ידענו מה לעשות, ואז הוא אמר לי "אני לא יודע מה להגיד לך, אני צריך לנסוע, את רוצה להתחתן?"

אלי וחגית
אלי וחגית

חגית ענתה מיד "כן". אלי היה מחויב לחזור לעסקי הנדל"ן שלו בחו"ל וחגית ארגנה חתונה מא' ועד ת'. החתונה התקיימה בתאריך המיוחד ח"י אלול, לפני כמעט 16 שנה. מסדר הקידושין היה הרב רוזנפלד, הרב של מכון אלטה. לאחר החתונה חגית מצאה את עצמה עומדת מול מראה וקושרת מטפחת לראשה, בדיוק כמו שהכריזה כאשר היתה בת 10.

לניו-יורק ובחזרה

את החלק השני של ההבטחה היא לא שכחה. הם עברו לגור בקראון הייטס ושם היא ילדה שבעה ילדים. הבית של משפחת ביטון הפך להיות בית הכנסת אורחים. כל מי שהגיע לניו יורק לטייל, או לשהות בחודש החגים בבית מדרשו של הרבי, ידע שאפשר לאכול ולישון אצל משפחת ביטון. עסקיו של בעלה בתחום הנדל"ן שגשגו ובני הזוג חלקו את השפע שלהם עם כל מי שנצרך. במשך שנים הם שכרו דירה מיוחדת, מלבד הדירה בה גרו, שהייתה מיועדת רק להכנסת אורחים. בסעודות השבת בביתם השתתפו עשרות ולפעמים מאות בחורים, נשים ומשפחות ונהנו מאירוח לבבי ושפע של אוכל. כולם התקבלו בחום וחלקם חזרו אחרי תקופה עם כיפה, פיאות, לבוש צנוע ועוד.

שולחן השבת
שולחן השבת

ב-13 השנים בהם חיו באמריקה התעסקה חגית בפיאנות. היא נולדה לאימא ספרית, בגיל צעיר היתה מטאטאת את השיער במספרה וכשהיתה בת 13 ואימא איחרה ללקוחות כבר החלה לחפוף, לעשות פנים, צבעים ועוד. היא גדלה לתוך המקצוע. לפני ארבע שנים, כשפרץ בארה"ב משבר קשה בתחום הנד"לן, הוא לא פסח גם על עסקיו של בעלה. הם נאלצו לרדת ברמת החיים, המשיכו לארח בקושי רב והתקשו לפתוח את הדלת למתרימים שהתרגלו לקבל מהם צ'קים שמנים.

"כשראיתי דברים שכתב הרבי בקשר לעליה לארץ, באתי לבעלי שחי שם כבר 25 שנה והראתי לו את זה. זה לא היה פשוט, אבל החלטנו שנעשה את השינוי ונעלה לארץ. עליתי עם הילדים לבד ובעלי נשאר לסגור את העסקים שלנו שם.

"התקופה הראשונית היתה ממש קשה, נאלצתי להתחיל הכל מאפס. במשך חודש גרנו אצל חמי וחמותי עד שהמכולה הגיעה. הלכתי לשכור דירה לבד, טיפלתי בילדים לבד, מאדם שהיה לו הכל וכולם הכירו אותו נאלצתי לעשות את הדרך מההתחלה ומה שהחזיק אותי היתה האמונה והרצון העז להצליח. בחו"ל לא ידעתי לשלם חשבונות, לעשות קניות, בעלי טיפל בהכל ואני רק התעסקתי בגידול הילדים, באירוח בלתי פוסק וקצת פיאנות בשביל הכיף.

"גיליתי שיש לי כוחות ואני יכולה להתמודד עם הכל. ארגנתי את הבית, רשמתי את הילדים למוסדות חינוך וניגשתי לחברת כח אדם שמחפשת סייעות לחינוך מיוחד. אמרתי לאחראית שלא למדתי את התחום אבל יש לי אהבה ענקית לילדים ורצון לתרום להם. היא אמרה לי "בגלל החוצפה אני אקח אותך" התחלתי לעבוד שם כשתוך כדי אני חוזרת להתעסק בפיאות, לקבל לקוחות ולבנות לי שם".

חגית בעבודה
חגית בעבודה

אחרי שבעה חודשים לא פשוטים חזר אלי לארץ. הוא הגיע והתפעל מהדרך הארוכה והקשה שעשתה חגית לבדה. באותה תקופה חגית החלה למכור פיאות של מותגים שונים, כשהיא מקפידה באופן מיוחד לתת שירות טוב ללקוחותיה. שמה עבר מפה לאוזן ומספר הלקוחות גדל. אלי הציע לה להתחיל לייצר פיאות בעצמה. הוא הבטיח לעמוד מאחוריה ולעזור לה. חגית חששה מהאחריות הכבדה, היה לה חשוב מאד שנשים שחסכו את מיטב כספם ונתנו את כל האמון בפאנית, יקבלו את התמורה המלאה. היא נכנסה לתחום ולאט לאט ראתה שיש לה סיעתא דשמיא. הפיאות יצאו מוצלחות והלקוחות מרוצות.

פיאה: הכי צנוע

בקרב הציבור הדת ישנם החושבים שפיאה לא נחשבת לכיסוי ראש טוב. חגית משתדלת להתייחס ברגישות ובכבוד לכל דיעה, אבל דוגלת בשיטתו של הרבי שפאה היא כיסוי הראש הצנוע ביותר.

"לא מזמן הגיעה אלי אמא עם בתה הכלה. האם מכסה את הראש במטפחת צנועה מאד, לא רואים לה אף שערה, ואילו הבת רצתה לרכוש פאה. האימא בכתה, מבחינתה הבת שלה הולכת לגיהנום. ישבתי והרגעתי אותה, הראיתי לה שיחות של הרבי בנושא והדגשתי שבעוד היא מקפידה לכסות את הראש במטפחת צנועה, החשש הגדול הוא שנשים אחרות לא תוכלנה לעמוד בכך. פיאה יפה ומכובדת תבטיח שכולן תוכלנה לקיים את המצווה בהידור.

"פעמים אחרות באות אליי נשים שחששו לקבל על עצמן את המצווה, וכשהן רואות את מגוון הפיאות הן שמחות לעשות זאת".

השלט על הסלון של חגית
השלט על הסלון של חגית

לילך, והגמ"ח לפיאות

לפני כשנה התקשרו לחגית וסיפרו לה שלילך, אחת מקרובות משפחתו של בעלה, אישה צעירה בת 29 בחודש התשיעי להריונה השני, חלתה ובעקבות הטיפולים הכימותרפיים שערה נשר. חגית ארזה מיד מזוודה עם פיאות ונסעה אליה. היא התאימה לה פיאה יפהפייה ועשתה הכל כדי לחזק אותה. למרבה העצב, אחרי כמה חודשים לילך נפטרה.

יומיים לאחר מכן התקשרו לחגית וסיפרו לה על בחורה חולה שנמצאת במחלקה עם קרחת ומתביישת אפילו לצאת מהחדר כי אין לה כסף לרכוש פאה. חגית שלחה לה פאה במתנה וחשבה לעצמה שבוודאי יש עוד חולות רבות שלא יכולות לאפשר לעצמן לרכוש פאה. היא החליטה לפתוח גמ"ח על שמה של קרובת המשפחה שנפטרה "גמ"ח לילך" – פיאות בחינם לנשים חולות.

בני משפחתה של לילך התרגשו מהמחווה בצורה בלתי רגילה. גיסתה של לילך, העובדת בעיתון בקרית גת, פרסמה עוד באותו השבוע כתבה על הגמ"ח וביקשה מנשים לתרום פיאות שאינן בשימוש. עשרות פיאות הגיעו מאז לחגית דרך המודעה וגם דרך הפרסום בפייסבוק. נשים מכל הארץ הצטרפו ליוזמה ושלחו את הפיאות שאינן בשימוש.

את הפיאות שמתקבלות בגמ"ח חגית חופפת, מסדרת ומשדרגת. השמועה על הגמ"ח עוברת בין הנשים החולות, מפה לאוזן. הן מגיעות לחגית ומתקבלות בדיסקרטיות, כמו מלכות. מתרגשות לראות את עצמן במראה עם פאה יפה. אם לא נמצאה להן פאה בין פיאות הגמ"ח, חגית מוכרת להן בחצי מחיר פאה חדשה, מתוך קולקציית הפיאות שלה.

"אני לא מרגישה שאני עושה משהו מיוחד. אם לרבי, שהיה עסוק כל כך, היה אכפת ממצבו של כל יהודי ויהודי ברחבי העולם והוא עשה הכל כדי לעזור לו, איך אני יכולה להתעלם מקושי או מצורך שנמצא ממש מול עיניי? אחרי כל מה שעברתי בחיים אני יודעת שהפרנסה היא רק מאת ה' ולכן אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ להשתמש באמצעים שיש לנו כדי לעזור ליהודים אחרים ולהפיץ אור וחסד בעולם" מסכמת חגית.

הכתבה על לילך בעיתון
הכתבה על לילך בעיתון