אני יודעת שכשגדלנו לא הייתי לך אחות טובה כל כך. רוב הימים גרמתי לך לבכות בדרך זו או אחרת. ניסית לבלות איתי, אבל במקום להיות לך חברה, הייתי צורחת "תעזבי אותי בשקט!" כשאני מסתכלת לאחור, אני קולטת שזה בטח הכאיב לך מאוד, שאחד האנשים שאותם הערצת ביותר בעולם – אחותך הבכורה – תיעבו אותך כל כך.

אני לא אדם שהיו לו הרבה חרטות בחיים. אבל אני מתחרטת בכל לבי על האופן שבו התנהגתי אליך במשך שנים כה רבות. אני מאמינה שהאופן שבו התנהגתי כשהיינו צעירות יותר הוא הדבר הנורא ביותר שעשיתי בחיי.

שתינו נשים בוגרות מזה שנים רבות. כיום אני נשואה ויש לי כמה ילדים, ולך כבר יש תואר פרופסור. זה עשרים שנה מאוחר מדי. אבל עדיין הייתי רוצה לבקש את סליחתך. הלוואי שהייתה דרך שבה יכולתי להחזיר את השעון לאחור ולעשות הכל מחדש.

בשנים האחרונות, ידידותנו הפורחת הפכה לברכה עצומה בחיים שלי. נכון שאנו מתגוררות בשני קצוות המדינה ואף אחת מאתנו לא כותבת באופן סדיר. אבל כשאנו ביחד, אני חשה מאושרת בחברתך, ואני מקווה שגם את חשה מאושרת בנוכחותי. אני מקווה שהקשר החדש שהתפתח בינינו כיפור ולו במעט על האופן שבו התנהגתי כלפיך במהלך שנות ילדותנו והתבגרותנו.

לאור קשיינו בעבר, לא קל לי להגיע לעיקרו של מכתב זה. אני כל כך לא רוצה למתוח עליך ביקורת כפי שעשיתי לעתים קרובות הרבה יותר מדי כשהיינו ילדות. אני מקווה שאת תביני, שהדברים הבאים מגיעים מן הקוטב הנגדי שבלבי. המלים הבאות, אף שהן עשויות להכאיב לך מאוד, באות ממקום של אהבה. הלוואי שלא הייתי צריכה לומר שום דבר, אך אני מרגישה שאין לי ברירה.

אני רוצה לדבר אתך על מייק.

מרוב הבחינות, את ומייק עושים רושם של זוג מן השמיים. שניכם מבריקים ועם זאת כל כך ענווים שאנשים הפוגשים בכם מחוץ למקום עבודתכם לעולם לא יהיו מסוגלים לנחש זאת. שניכם צעירים וכוכבים עולים באוניברסיטאות שלכם, ועם זאת אתם טובי לב ועדינים. אתם כל כך מאושרים יחדיו, ועם זאת אתם תמיד מסוגלים – כזוג – לגרום לאחרים לחוש בנוח לידכם, וזאת בדרככם השקטה והמאופקת.

אני חושבת שאת יודעת שאני מחבבת את מייק מאוד, וזה נכון. אני חושבת שהוא אדם נהדר. הייתי מאושרת אילו היה גיסי... מלבד דבר אחד.

רבקה, אני יודעת שחשוב לך שאת יהודייה. אני יודעת שאת נוסעת כל שנה להיות בליל הסדר אצל אמא. אני יודעת שכשהיינו צעירות, מחנה הקיץ היהודי שכל כך אהבת הניע אותך לפתח קשר כנה ועמוק עם העם היהודי. אני יודעת שהיית מנהיגה של הקהילה היהודית באוניברסיטה שלך וארגנת אירועים והלהבת אנשים אחרים להווייתם ולזהותם היהודית, למרות שזה היה הדבר האחרון שהלהיב את חברייך לספסל הלימודים.

לאחרונה חשבתי על העובדה, שאת היותנו יהודים כיום אנו חבים לאומץ לבם ולנחישותם של אבותינו, אשר במשך 3,700 שנים התמודדו עם רדיפות, ניצול ואיומי מוות, כדי שיום אחד תהיה להם נינה-של-נינה-של-נינה שקוראים לה רבקה. עצם קיומך הוא עדות לקורבנות שהם הקריבו, למסירותם לתורה, לתפילותיהם מעומק הלב, שצאצאיהם יישארו נאמנים ליהדות.

את, רבקה, הנך התגשמות כל חלומותיהם. צאצאית לשושלת יהודים! ועוד צאצאית יהודייה בעלת זהות יהודית חזקה, לא פחות מכך! את, רבקה, הינך החוליה שבשרשרת בין אבותייך לבין צאצאייך. את החוליה המקשרת בשרשרת שבין עברה של משפחתך לבין עתידה של משפחתנו.

אם תינשאי למייק, חלומותיהם של אלפי אבותינו ימותו ביום נישואייך.

במהלך מספר השנים האחרונות היית כה עסוקה בלימודייך, וכעת בקריירה שלך, שהיהדות הלכה ונדחקה לפינת חייך. בשלב הזה שבחייך, יתכן שנראה כי אין לך הזמן או הצורך להפוך את רגשותייך החיוביים ביחס ליהדות לקיום מצוות של ממש.

אבל כשתינשאי ותהפכי לאם, בעזרת השם, אני חושבת שתרצי שוב שהיהדות תמלא תפקיד מרכזי בחייך ובחיי משפחתך. את תרצי לגדל את ילדייך בבית יהודי. את תרצי לגדל את ילדייך כמו שאמא ואבא גידלו אותנו, עם בית ספר יהודי, מחנה קיץ יהודי ועם החגים היהודיים.

עשרות אלפי יהודים נישאו ללא-יהודים מתוך כוונות טובות בדיוק כמוך, ואז – כשכבר היה מאוחר מדי – נוכחו לראות שלגדל ילדים יהודיים עם שותף שאינו יהודי זהו דבר כמעט בלתי אפשרי.

את אחותי. אני רוצה לרקוד בחתונתך. אני רוצה שבנותיי תהיינה השושבינות שלך. אני רוצה לבכות דמעות של אושר בחופתך.

אני אוהבת אותך. אני מחבבת את מייק מאוד וגם מעריצה אותו. אבל אם תינשאי לו, אזי ככל שהדבר יהיה קשה לשתינו, לא אהיה מסוגלת לבוא לחתונתך. אני לא אוכל לעשות זאת מפני שכיהודים, מה שיקרה ביום חתונתך לא יהיה אירוע משמח. זו תהיה טרגדיה בקנה מידה היסטורי.

הלוואי שלא היה עליי לכתוב מכתב זה. הלוואי שיכולתי להמשיך לחייך ולהתנהג כאילו הכל היה כשורה, כמו כל שאר האנשים במשפחתנו. אבל אני מרגישה שככל שהדבר קשה ומכאיב, שכן איכפת לי ממך כל כך, עליי לומר לך את האמת.

באהבה,

אחותך