הכול דבש: משפחה בת עשרים ילדים ומפעל חינוכי פורח

איך מגדלים 20 ילדים עם טעם מתוק בפה? כיצד הפכה כוורת תצוגה אחת למרכז מבקרים גדול ומצליח?

ראיון עם שושי ריבקין, בתו של הדבוראי משה שניאורסון ז"ל ומנהלת 'מאחורי הדבש', מרכז מבקרים בכפר חב"ד להכרת עולמה המופלא של הדבורה.עסק מתוק שהוא מפעל חיים.

עשרים ילדים – אבל ללא הרגשת קיפוח

שושי ריבקין היא בת למשפחת שניאורסון מכפר חב"ד, משפחה בת 20 ילדים! רובם נולדו בתקופה בה לא היו טיטולים ומטרנות. היא האמצעית, נהנתה מהרבה אחים ואחיות גדולים ומגוננים וגם ממספר לא מבוטל של אחים ואחיות קטנים ומתוקים. בבית משפחת שניאורסון שרתה תמיד שמחה והמולה רבה.

"גדלתי בבית אחד עם עוד 19 אחים ואחיות, ילדות מאושרת מאד. אמא שלי, עוזית, היא אישה מיוחדת ברוגע ובשלווה שלה. לגדל עשרים ילדים זה בוודאי לא קל ומלא באתגרים והתמודדויות אבל אמא שלי היא אישה שלא מתפעלת מהקשיים ותמיד שומרת על רוגע, שמחה פנימית ואמונה.

"על אף שהיינו הרבה ילדים לא הרגשתי שאני מקופחת או מפסידה משהו. אמא שלי עשתה הכל בנחת והעדיפה שנלך לישון מאוחר יותר או נאחר ללימודים, העיקר שנקבל את הצרכים שלנו, את כוס מיץ התפוזים בבוקר, את הכריך שאנחנו אוהבים ואת תשומת הלב".

משפחתו של משה ועוזית שניאורסון כשהמשפחה עדיין הייתה "קטנה"...

פעמים רבות היתה שושי מאחרת לבית הספר והיא זוכרת עד היום איך באחת הפעמים, כשכבר התביישה להיכנס עם הפתק שנתנה לה אמא, קיבלה אותה המנהלת בחיוך ואמרה לכל התלמידות בקול רם: "שושי לא איחרה בגלל שקמה מאוחר, אלא בגלל שהיא עזרה לאח אחד להתלבש, סירקה אחות אחרת ונתנה דייסה לתינוק". עד היום היא לא שוכחת את התחושה הטובה וההעצמה שנתנה לה המנהלת באותו הבוקר.

במשפחה מרובת ילדים יש אתגרים יחודיים. צריך לדעת לוותר, להתרגל לכך שאין פינה שקטה ותמיד הבית רועש ומצד שני יש המון אקשן וכיף, אף פעם לא חסרים חברים ותעסוקה.

"אבא שלי היה אדם מאד מיוחד, הוא תמיד ידע להכניס רעיונות יצירתיים והתלהבות לכל פעולה שהינו צריכים לעשות וגידל אותנו ממש בכיף. בחול המועד הוא היה שוכר אוטובוס ומציע לאנשים להצטרף אלינו לטיול וכך היה מכסה את העלות ומאפשר לנו ליהנות ולטייל גם כשהתקציב לא איפשר.

"אני זוכרת איך כשהייתי בכיתה ט' חלמתי לנסוע לבקר אצל הרבי וזה לא היה מציאותי כל כך מבחינה כלכלית. אבא אמר לי שאם אכין ארוחה חמה כל ערב במשך שנה, אקבל בסוף השנה כרטיס טיסה כמתנה. לא הכנתי מטעמים, העיקר שיהיה אוכל חם בסיר ובסיומה של אותה השנה באמת קיבלתי כרטיס ונסעתי לרבי. החינוך של ההורים שלי גרם לנו להושיט יד בשמחה ולא להרגיש בכך עול".

דבש, דבש ועוד דבש

משה שניאורסון ז"ל היה איש חינוך. כאשר המשפחה גדלה היה צורך דחוף למקורות פרנסה נוספים והוא החליט לפנות לחקלאות. הדבורים קרצו לו מאד וכשהתחיל לגדל אותם הוא נפעם מעולמם הנפלא ומנפלאות הבורא שרואים בגידולם.

"אבא שלי קיבל בזמנו מכתב מהרבי על כמה חשוב שיהיו אנשים שומרי מצוות שיתעסקו בחקלאות וישלבו תורה ועבודה. המכתב הזה עודד אותו להמשיך בעיסוק שבחר".

מכתבו של הרבי בו הוא מעודד את משה להשקיע בעבודת המשק

גידול הדבורים וייצור הדבש הפך להיות עסק משפחתי. "בייצור דבש יש עונות. עונת הרדייה, עונת המזיגה ועוד. אלו תקופות בהן יש צורך בכח אדם גדול כדי להספיק לגמור את העבודה עד לסיום העונה. אנחנו הילדים היינו כח אדם אנרגטי וחסכוני. השתתפנו, עזרנו ונהננו מכך מאד. אבא שלי תגמל אותנו תמיד. אם זה בדמי כיס, טיולים בסיום העבודה ועוד".

כשהדבש היה מוכן, הפך הסלון של משפחת שניאורסון למפעל דבש. הילדים היו שוטפים את הצנצנות ועוזרים במילוי, באריזה וגם במכירת הדבש.

"שיא המכירה היה בראש השנה, היינו עוזרים למכור את הדבש מתוך הבית שלנו. אנשים הגיעו מכל הארץ כדי לרכוש דבש ולטבול בו את התפוח בראש השנה. מכיוון שהדבש לא מתקלקל, הלקוחות היו קונים ארגזים מהדבש המשובח שלנו למשך השנה כולה. אני זוכרת את התקופה הזאת כתקופה מתוקה וחוויתית".

אם המשפחה, גב' עוזית שניאורסון, השתדלה שהתפריט בבית יהיה מזין ובריא ובאופן טבעי הדבש שייצרה המשפחה כיכב בכל ארוחה.

"זה היה מוצר היסוד בבית שלנו" מספרת שושי "המתקנו הכל עם דבש, כולל את הקפה, לא השתמשנו בסוכר בכלל. גם את התבשילים תיבלה אמא בדבש, המעדן שלנו היה יוגורט עם דבש ולבית הספר לקחנו כריך מרוח בדבש".

"מאחורי הדבש": עסק שהוא חוויה

משה שניאורסון ז"ל היה אדם שאהב לתת ולתרום לחברה. הוא גם רצה לשתף אחרים בתחביב שלו, עולם הדבורים הקסום. הוא לקח כוורת, הניח אותה בקומה השלישית של ביתם והזמין את השכנים ועוברי האורח לבוא לראות את הכוורת ולהתפעל מנפלאות הבורא. אל הבית החלו להגיע ילדים, נערות וגם מבוגרים שנהנו להתבונן בכוורת ולהתפעל.

משה שניאורסון ז"ל

הרב משה ז"ל חלם להקים מרכז מבקרים שיעביר בצורה חוויתית את עולמם הקסום של הדבורים. "אני ובעלי גרנו אז בקרית טבעון, ואז אבא בא אלינו עם הרעיון להקים מרכז מבקרים. חשבנו שזה רעיון נהדר והחלטנו לחזור לכפר חב"ד כדי להקים את המקום".

ההתחלה היתה קשה, לבני הזוג ריבקין היה תקציב קטן מאד והם הקימו מקום פשוט במו ידיהם. המבנה היה ארעי, הריצוף מחצץ, איוורור על ידי מפוחים, ושולחנות שנבנו מארגזים. המבקרים הזיעו אך נהנו מאד מהחוויה המיוחדת. המפגש עם הדבוראי שסיפר להם על עבודתו, הצפייה בכוורות אמיתיות, שחקנית בדמות דבורה שסיפרה להם על כל חלקי גופה של הדבורה, ולמידה חוויתית בה הילדים מתנסים ופועלים ממש כמו הדבורים. המבקרים נהנו, המשיכו להגיע וגם לספר לאחרים.

לאט לאט גדל המקום והתפתח. לתוכנית נוספה הצגה חוויתית ומושקעת, יצירה של נר מדונג וגם מתנפחים שמשלימים את חווית הביקור במקום. המקום הורחב, רוצף ומוזג והפך למרכז מבקרים נהדר שמגיעים אליו תלמידים ומשפחות מכל רחבי הארץ ומכל גווני הציבור.

הדור הבא

כיום שושי בעצמה אם ל-11 ילדים בלי עין הרע, הקטנה שבהם בת שנה. "זה לא מובן מאליו שיש לי משפחה ברוכה ב"ה" אומרת שושי. "בתור בחורה לא חשבתי שיהיו לי הרבה ילדים, אמרתי לעצמי שאמא שלי אישה מאד מיוחדת עם כוחות ורוגע ואני לא אוכל להתמודד. אחרי שנולדו לי כמה ילדים וקצת התבגרתי הסתכלתי על החיים אחרת והבנתי שהילדים הם העיקר בחיים.

"כשדיברתי עם אמא שלי היא סיפרה לי שבעבר היתה מאד פדנטית. לא יכולתי להאמין כשאמרה שעד שהיו לה 4 ילדים היא היתה מגהצת את המצעים בבית. אבל בשלב הזה היא הבינה שתצטרך לבחור, או להמשיך להיות פדנטית ולהפסיק ללדת, או לוותר על השלמות, לזרום, להתעלם קצת ולזכות ללדת יותר ילדים. זו זכות עצומה להביא ילד לעולם ולגדל אותו בדרך הנכונה. היום אני מבינה אותה".

משפחת שניאורסון הצעירה

עסק שהוא שליחות

"אנחנו עושים פה שליחות" אומרת שושי. "כל כך הרבה קידוש ה' את רואה במקום הזה. מגיעים לכאן מכל גווני הקשת; החל מקבוצות חרדיות מאד ועד לקבוצות מקיבוצים חילוניים לגמרי. קבוצות כל כך מגוונות שנמצאות לפעמים בו זמנית במקום באווירה נפלאה. בכל הביקור במקום אנחנו מזכירים לכולם מי ברא את הדבורה המיוחדת כל-כך, והשלט הגדול מכריז: מה רבו מעשיך ה'!"

גננות רבות מבקשות בעקבות הביקור לארגן מסיבת חומש בכפר חב"ד, להגיע לביקור בכפר או לברר הלכות ועניינים שקשורת ליהדות. שושי והצוות של מאחורי הדבש מתווכים ומסייעים.

"אני מתרגשת כשמגיעות גננות צעירות ומספרות שביקרו כאן כילדות. אחת מהן אמרה לי "אני ממש זוכרת את החוויה המדהימה של הביקור כאן כילדה. כשלמדתי גננות הבטחתי לעצמי שזהו המקום הראשון אליו אקח את ילדי הגן שלי".

לסיום שושי מגלה לנו שאחת משלוש הכוורות הנמצאות ב'מאחורי הדבש' היא אותה כוורת שאביה ז"ל הציב בקומה השלישית של ביתם לפני שנים; הכוורת שהתחילה את הכול.