לפני תשעה חודשים, עשה אמבולנס את דרכו במהירות לבית החולים בירושלים. באלונקה שכב שלומי גלבר בן ה34, בעלה של שירה. מצבו היה קשה, הרופאים לא הצליחו לייצבו והוא השיב את נשמתו לבורא ונפטר בבית החולים.
שמונה חודשים לאחר מכן, לפני כחודש, באותו אמבולנס ממש, ילדה שירה את ילדם הרביעי. שלמה יהודה.
סיפור מדהים ובלתי נתפס על התמודדות עם כאב גדול מתוך אמונה. זהו סיפורה של שירה.
שידוך מן השמיים
שירה גלבר נולדה בירושלים, בשכונת בית וגן. היא היתה ילדה של ספרים ושל משפחה. משפחתה הרחבה והמגובשת התגוררה כולה באותו איזור ושירה גדלה מאושרת ואהובה בחממה המשפחתית.
כשהגיעה לגיל שידוכים, היא הכירה את שלומי דרך חברים משותפים. "מהרגע שנפגשנו והתחלנו לדבר היה לי ברור שנועדנו זה לזה. זה הרגיש כל כך נכון ואמיתי, השיחות זרמו בינינו והכימיה היתה מעולה ותוך שבועיים היינו מאורסים".
כעבור שלושה חודשים התחתנו שלומי ושירה, תוך חודש נכנסה שירה להריון עם הבת הבכורה ואת השנה הראשונה לנישואים הם חגגו במלון בו יצאו לירח דבש, אך הפעם עם תינוקת חמודה.
הקשר בין שלומי ושירה היה מיוחד במינו. "כשאני חושבת מה היה מיוחד בזוגיות שלנו אני יכולה למנות מגילה ארוכה ובין כל המעלות ישנם גם פתיחות, תקשורת והמון פירגון
כל מי שהכיר את שלומי יגיד שהמשפט שהיה הכי שגור על שפתיו היה "העיקר שלשירה יהיה טוב. הוא עשה ממני מלכה ואני ניסיתי ועדיין מנסה להשיב לו על אלפית מזה..."
שלומי ושירה חיו באושר, הביאו לעולם עוד 2 ילדים. שלומי עבד קשה לפרנסת המשפחה, הוא היה אבא למופת ודאג מאד שלילדים לא יחסר דבר, כפי שמספרת שירה "שלומי היה אבא טוטלי, הוא היה מעורב בכל צעד ושעל בחייהם של הילדים. החל מהאולטרסאונד הראשון וכלה בייעוץ על כל דילמה שהתעוררה להם או לי לגביהם. הוא נשא את כולנו על כפיו וחיבק אותנו בצורה מדהימה.
חלמנו לגדל את הילדים שלנו למידות טובות, לראות אותם מאושרים ומקימים את הבתים שלהם ולהזדקן עם הנכדים. ממש לפני שהוא נפטר היינו בהליך של רכישת דירה חדשה, את התוכניות המפורטות של הבית הוא דרש להתאים ליום בו הילדים יגיעו אלינו לביקורים בשבתות עם הנכדים, עד כדי כך הוא חשב על הילדים..."
שום דבר לא בישר על הטרגדיה העומדת להתרחש. משפחת גלבר היתה בהתרגשות לקראת הבית החדש ותכנונים של החופש הקרוב. ערב לפני הלכו שלומי ושירה להופעה של אברהם פריד ושלומי רקד ושר בשמחה. מי חלם שהרע מכל מחכה להם מעבר לפינה?
"ביום ששלומי נפטר יצאנו כהרגלינו בבוקר לעבודה, הוא היה מקפיץ אותי כל יום למשרד ואז ממשיך למשרד שלו, בדרך הוא אמר לי שהוא מרגיש מן פרפור בחזה, שאלתי אותו מתי הוא הולך לרופא והוא אמר שהוא ילך בהמשך היום. בסביבות אחת בצהריים השותף שלו התקשר אלי לעדכן ששלומי עלה על אמבולנס לבית חולים, שהוא בהכרה מלאה ולא יודעים מה זה והוא יעדכן אותי.
"לאחר כחצי שעה הגיע השותף שלו אלי למשרד עם המפתחות של הרכב ואמר לי 'סעי לבית החולים', לא נידב יותר מידי פרטים רק אמר סעי.
"נסעתי לבית החולים, בדרך לשם עוד קיבלתי עדכון שהוא לא הרגיש טוב, הלך לקופ"ח על מנת שיבדוק אותו רופא ומשראה שלא היה שם רופא, החליט שהוא מתפנה למוקד טרם הקרוב. בדרך לשם הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לנהוג וביקש שיזמינו לו אמבולנס.
"בדרך לבית החולים, בצד הדרך ראיתי אמבולנס חונה עם אורות דולקים והלב שלי יצא אליו, הרגשתי ששלומי שלי שם, התלבטתי אם לעצור שם, הנחתי שלא יפתחו לי את הדלתות והמשכתי לבית החולים. כשהגעתי למיון ונתתי את מספר תעודת הזהות שלו לא הצליחו למצוא אותו במערכת. רק כחצי שעה אחרי שהגעתי עצר אמבולנס בכניסה למיון - אותו אמבולנס שראיתי בדרך והבהילו את שלומי ישר לתוך חדר המיון".
שירה הרגישה שהמצב קשה, היא שאלה את הפרמדיקים מה קורה, הם הסבירו שעשו לו באמבולנס החייאה, הצליחו להחזיר לו מדדים אולם הוא כל הזמן מאבד אותם והמצב ממש קשה. למרות שלא הצליחה לקלוט את המצב, התקשרה שירה אל בני המשפחה וכולם הגיעו לבית החולים.
"לאחר 5 החייאות נכנסו אנשי הצוות הרפואי לחדר שבו ישבנו ועדכנו אותנו שהם לא הצליחו ונאלצו לקבוע את מותו. את השתיקה שהיתה שם באותן השניות היה אפשר לחתוך בסכין אולם די מהר התעשתתי ונכנסתי אליו לחדר לאמר וידוי ושמע ישראל.
"לאחר שסיימנו לומר הכל וכולם נפרדו ממנו, לקחתי לי את הזמן שלי איתו לבד. הוא שכב שם על המיטה, מכוסה אבל את הפנים שלו עוד לא כיסו הוא היה נראה כל כך שלו ונינוח, ישן עמוק. ישבתי ודיברתי איתו, ביקשתי ממנו שיעזור לי.
"אצלינו בבית כשהייתי מרגישה מותשת הייתי רק צריכה לבקש, לומר "שלומי עכשיו תורך" ולהיכנס לנוח בידיעה שהבית בידיים הכי טובות שיש, יותר משלי בעצמי. אז ביקשתי, התחננתי, אמרתי לו שעכשיו תורו והוא חייב לטפל בילדים, כי יש כל כך הרבה מסביב והוא לא ענה לי, והדממה קרעה לי את הלב"
אחת ההחלטות הראשונות של שירה היו שמול הילדים הכל יהיה פתוח, על השולחן. היא התייעצה מה הדרך הכי טובה לספר להם על האסון וביקשה שיביאו אותם לביתו של אבא שלה, מקום חם ואוהב.
הם הגיעו חוששים ושירה לקחה אותם לחדר שהיה שלה כשהיתה קטנה, החדר שבו בכתה על מכתביה קרועה ועל חברה שהציקה ושם סיפרה להם את הנורא מכל.
"אמרתי להם שאבא שלנו לא הרגיש טוב ופונה לבית חולים, שהוא איבד את ההכרה ולא הרגיש כלום ולא סבל ושיש לי משהו ממש עצוב לספר להם ושאלתי אותם אם הם יכולים לנחש מה? כשהם אמרו שלא סיפרתי להם שאבא שלנו נפטר.
"הצרחות והבכי והחיבוקים היו קורעי לב, אין לי מושג איך הם שרדו את זה, איך אני שרדתי, אבל ידעתי שאם שרדנו את הרגע הזה ואם עשינו את זה נכון אז יש סיכוי להמשך. הצוות החינוכי שלהם היה איתנו שם בבית, לאחר שנרגענו קצת הם לקחו פיקוד על הילדים ואני הצטרפתי למשימה הקשה - למצוא לשלומי קבר בירושלים ולקדם את הלוויה".
אני שואלת את שירה, אישה מאמינה ושומרת מצוות, מה מרגישים ברגעים כאלה? האם יש כעס על אלוקים? איך מתפקדים?
"בתחילה לא חושבים על אמונה, עובדים על טייס אוטומטי. כשהגיעו המחשבות על אמונה הגיעה יחד איתם בהירות שאני לא יודעת איך לתאר אותה במילים מין גל עצום ומואר שכזה, הבנה עמוקה שלא משנה כמה נשאל וכמה תשובות נקבל אנחנו לא יכולים להבין את זה באמת, המוח שלנו מוגבל. זה העולם של הקדוש ברוך הוא, הוא הביא אותנו לפה והוא יודע מה טוב לנו וכמו שבת דודה שלי היטיבה לתאר - הוא אבא שלנו, הוא נותן לנו חיבוק כל כך חזק שאנחנו אומרים אאוצ' אבל זה חיבוק!"
גילוי מפתיע
יומיים לאחר פטירתו של בעלה, גילתה שירה שהיא בהריון. למרות שהיתה לה תחושת בטן, זו היתה הפתעה עצומה, מין טוויסט בעלילה.
"הרגשתי שמישהו שם דיקט קטן בתחתית הבור הענק שנפער לי בבטן, שמשהו מתחיל להיסגר עוד לפני שבכלל התחלנו לעכל ושמישהו למעלה דואג לנו ומראה לנו כמה הוא איתנו.
"ההריון לא השאיר לי המון אופציות, הייתי חייבת לתפוס את עצמי ולהמשיך הלאה, לא יכולתי להתמוטט וממילא הצלחתי לשרוד אותו ואיכשהו לשמור על עצמי ועל השפיות."
איך זה לשאת הריון בלי שותף לצידך? מאיפה מצאת כוחות פיזיים ונפשיים לטפל בילדים כשאת בהריון וללא בן זוג?
"הרגע בו גילינו על הריון אצלינו היה תמיד רגע קסום. לכל אורך ההריון הזה הציק לי שעוד לא סיפרתי לשלומי על הילד, לא הבנתי איך אני יולדת בלי לדבר איתו על זה, בלי להרגיש אותו לצידי. נזכרתי כמה שהוא היתה שמח ומאושר כשהוא היה מלווה אותי בעבר לאולטרסאונד ופתאום לעשות את זה לבד...
"בכיתי כל-כך באולטרסאונד הראשון - כמובן שהזהרתי את הרופא מראש שזה עלול להגיע.
"בכלל, למדתי להכין את כל מי שסביבי, שידעו למה לצפות ולא יבהלו מהתגובות הרגשניות שלי. שלומי היה חסר לי בכל שניה בהריון הזה, בהתלבטויות על השם, בדילמות איך ללדת ואיפה אבל היו לי כוחות והם הגיעו רק מלמעלה. לא הגיוני בעליל שאישה שתמיד היתה ישנה 9 חודשים – מהמיטה לעבודה וחוזר חלילה עד הלידה, פתאום מתפקדת כל כך, ומצליחה להתמודד עם כל המציאות המטורפת הזאת".
תשעה חודשים ארוכים חשבה שירה על הלידה, איך תשרוד אותה, איך יולדים לבד בלי שלומי שתמיד היה לצידה.
"מסתבר שמישהו למעלה דואג לי יותר ממה שאני מסוגלת לחשוב. אני שרגילה שכל לידה היא מינימום 12 שעות, ילדתי הפעם במהירות. בשעה 6.15 בבוקר התחילו לי צירים, מכיון שזו שעה פקוקה החלטתי לא לנהוג בעצמי ולהזמין מונית הסדרן עדכן אותי שתהיה מונית רק עוד 12 דקות ומתוך הכאב החלטתי להזמין אמבולנס.
"עליתי על האמבולנס בשעה 7.45 ויצאנו לנסיעה כשמהר מאד אני קולטת שזו אותה הדרך בה שלומי נסע באמבולנס בפעם האחרונה שלו. הפחד התחיל לזחול לי לעצמות ועצמתי עיניים, לפני שבכלל קלטתי הייתי בלידה ויחד עם הפראמדיק המדהים תוך כמה דקות עברתי אותה, באמבולנס, בלי לחשוב מידי".
כמה דקות לאחר שילדה, עוד לפני שהחזיקה את העולל הקטן. סיפר הפרמדיק לשירה כי הוא זה שפינה את שלומי מהרכב שלו ולקח אותו לבית החולים, לפני תשעה חודשים.
"התחלתי לבכות, זו היתה כזו סגירת מעגל, משהו שאי אפשר לדמיין אפילו".
קראתי לילד בשתי שמות, יהודה שלמה. שלמה כמובן על שם אביו שלומי זכרונו לברכה.
יש לך רגעי שפל? מאיפה את מוצאת את הכח לקום?
"היו ועדיין ישנם המון רגעי משבר, הבכי קורע הלב, המחשבות והגעגוע לא מרפים. את הכוחות מצאתי באהבה. לאהוב את עצמי, לזכור שזה נורמלי וזה יחלוף. שאם לא הייתי נופלת זה היה מצביע על בעיה הרבה יותר קשה, שאחרי כל נפילה מגיעה העליה וההתחזקות.
"לאהוב את הילדים המדהימים שלי, אלו שצריכים אותי ואין להם מי שידאג להם אם לא אני, אלו שהחזירו אהבה כל כך גדולה וכל כך נקשרתי אליהם בעוצמות ומימדים חדשים שלא הכרתי קודם.
"לפעמים אני "מאיימת" על שלומי שאם הוא לא בא אני לא יוצאת מחר מהמיטה, לומר לך שזה עזר? זה לא עזר בכלל, בוקר למחרת גם אם פיזית לא היה לי כח לנשום לא היתה ברירה, הילדים דרשו את שלהם ולא היה מי שישלח אותם או יטפל בהם חוץ ממני אז קמתי ועשיתי וקיבלתי כח מלהעניק להם."
עזרה מהקהילה
שירה מקבלת אהבה ענקית מהרבה נשמות טובות, קרובות ורחוקות שמרעיפות עליה ועל ילדיה אהבה.
אנשים רחוקים שלא מכירים אותה בכלל יוצרים קשר ושואלים איך אפשר לעזור. החברים, עוטפים בלי סוף. החל מארוחות מבושלות לאחר השבעה, עריכת קניות בסופרמרקט, הזמנת לאירוח בלי סוף, עזרה בשמירה וטיפול בילדים ועוד.
"מכיוון שאני גרה רחוק מהמשפחה הקהילה היא חלק מאד מהותי בחיינו. העזרה היתה רבה ומגוונת מהרגע הראשון. חבר שהתנדב לקחת את הבן שלי שמולי כל יום לומר קדיש, שכנה מדהימה שמאז הפטירה אפשר לספור על יד אחת כמה פעמים הדלתות של הבתים שלנו שבאותה הקומה נסגרו - היא ממש פתחה את הבית שלה ונרתמה לכל סוג של עזרה.
"בחורות מדהימות שמגיעות לשמור על הילדים, בכל שעות היום, בלי לבקש שום דבר בתמורה והכל עם חיוך ענק. בוס שכל כך בא לקראתי, שהפך לחלק מהמשפחה.
"המשפחה וארגוני חסד בשכונה שהקימו קרנות לילדים, שמנסים להקל עלינו בהווה וגם בעתיד וגם לקרנות אלו נרתמו כל כך הרבה אנשים לעזור ולתת. המשפחה, האחיות המדהימות שלי שזמינות לי מתי שאצטרך, בתחילה בשעות לא שעות הייתי בוכה להן, נשברת, והן היו מרימות כל פעם מחדש, מקימות אותי ונותנות כח לעוד סיבוב, לעוד ריצה.
הגיסים היקרים שלי שרק מנסים לעזור, שלקחו על עצמם את כל הטיפול הבירוקרטי בנו, שלא נחים על שמריהם ורק מחפשים איפה אפשר להקל עלינו, איפה אפשר להנעים עלינו את המציאות.
"אבא שלי ואשתו המדהימה שגם היא התאלמנה ונותנת כל כך הרבה כוחות וטיפים, מבינה כל כך את מה שאני עוברת ומחזקת ונותנת תקווה לימים טובים יותר..
"תמיד היינו טיפוסים מאד חברותיים ואני מרגישה ששלומי השאיר לי רשת הגנה ענקית של אנשים שבאמת אוהבים אותנו, שאהבו אותו, שיהיו פה ויעזרו אם רק נבקש ונצטרך. עצם הידיעה הזו מחזקת ומחממת את הלב".
מה יש לך לומר למישהו שמתמודד עם מצב קשה/מחלה/שכול וכו'?
"לא לחשוב על כל הדרך, על כל האתגרים. לקחת כל שניה בפני עצמה, כל אתגר בפני עצמו
נשימה עמוקה ולצלוח את הדקה הקרובה. ההצלחות הקטנות מתחברות אחת לאחת ובסופו של דבר מפרספקטיבה ארוכת טווח הדברים יראו אחרת. ועוד דבר קטן, זה בסדר להתמוטט, לבכות, להשתחרר. אנחנו בני אדם. צריך רק לזכור לקום להאסף ולהמשיך הלאה, לא לשקוע."
את הנחמה מוצאת שירה בעשיית דברים חדשים שמעולם לא עשתה. אימון אישי ששינה את זווית ההסתכלות על החיים שלה ואת היכולת להתמודד עם עצמה ועם הסובבים אותה. היא התחילה גם לכתוב טור על ההתמודדות שלה. טור כנה ופתוח שמחזק אנשים רבים ונותן להם פרספקטיבה לחיים וגם לה מספק הנאה ונותן כח.
האם האמונה שלך התחזקה בעקבות הטרגדיה?
"אף פעם לא החזקתי מעצמי טיפוס מאמין במיוחד, הרגשתי שאני עושה דברים מתוך 'מצוות אנשים מלומדה', הרגל.
"לאחר הפטירה פתאום מקבלים כזו הבנה שהכל מאיתו יתברך, שאין לנו שום יד ורגל בעולם הזה אם הוא מחליט אחרת, שאנחנו חושבים שאנחנו מנהלים, יודעים הכל, אבל אנחנו בורג קטן במערכת העצומה שהוא ברא ובידיים שלו, בטלים ומבוטלים לגמרי.
"כשמבינים את זה, מרגישים את זה, הכל נראה אחרת - ושם גיליתי עד כמה יש בי אמונה וכמה היא התחזקה".
כתוב תגובה