כך הצטרפתי למחתרת החבדי"ת...

הראיון הבא הוא חלק מראיון שנערך על-ידי מנחם כהן מגליון כפר חב"ד. תודתנו למערכת העיתון על נתינת הדברים לפרסום באתר. המערכת

"האם היה לי קשר עם הרבי?", חזר על שאלתי יושב-הכנסת מר יולי אדלשטיין, בעיצומו של ראיון מיוחד שהעניק לשבועון 'כפר חב"ד'. היו מספר רגעים של השתהות, והיה נראה כי הוא נוצר בתוכו סוד. "תראה", אמר לבסוף בפנים רציניות כשהוא מכחכח בגרונו, "זה לא היה במצב הכי נעים, אבל אם כבר שאלת, אשיב על שאלתך".

אדלשטיין חוזר אחורנית, לפני שלושים שנה בדיוק. בעקבות פעילות שלא מצאה חן בעיניי הקג"ב, הוא נעצר בביתו, ונידון לשלוש שנים במחנה כפייה סובייטי. אדלשטיין ריצה את עונשו בגולאג, שם נפצע באורח קשה ונותר נכה. רעייתו, מרת טניה, לא הרימה ידיים והחלה במאבק לשחרורו, במסגרתו פתחה בשביתת רעב.

"הרבי שלח אליה מספר פעמים שליחים, שישכנעו אותה להפסיק בשביתת הרעב", מגלה אדלשטיין לראשונה. "אותם שליחים הגיעו פעם אחת עם מכתב עידוד מהרבי, פעם שנייה עם דולר לצדקה מהרבי ופעם שלישית הגיעו אפילו עם 'לחיים' שהרבי שלח דרכם. הרבי ניסה בכל מיני דרכים להפציר ולשכנע אותה שתפסיק את שביתת הרעב ושהכל יהיה בסדר בסופו של דבר".

אישיותו הצנועה של אדלשטיין, לא מתחברת עם הלשכה הראוותנית של מוסד 'יו"ר הכנסת' השוכנת בבניין הכנסת בירושלים. לתפקיד רב-ההשפעה, כזכור, הוצנח אדלשטיין על-ידי ראש-הממשלה בנימין נתניהו, לאחר הרכבת הממשלה בחורף האחרון.

הנוהל הבירוקרטי בראיון עם יו"ר הכנסת, דומה לראש-ממשלה, או לנשיא מדינה, מה שיכול להמחיש את חשיבות התפקיד בפוליטיקה הישראלית. "יו"ר הכנסת דחה עשרות הצעות לראיונות חג, והסיבה שנתן את הסכמה נעוצה בעובדה שהוא רואה בחב"ד בית חם", יספר לנו לאחר הראיון אחד ממקורביו.

געגועים שהצילו

כשאדלשטיין, המוכר בכינויו 'אסיר ציון', מדבר על הפעילות החב"דית ברוסיה של הימים ההם, הוא נשמע 'אחד מבפנים'. הניואנסים שבשיחה; ההגייה של שמות החסידים ('ר' מוטל', למשל), התיאור השוטף, ועוד. הוא נולד באוקראינה ועלה לישראל לפני למעלה מחצי יובל שנים, לאחר מאבק ממושך ברוסיה, על זכותו לעלות ארצה. אבל בל נקדים את המאוחר.

אדלשטיין התגורר בילדותו עם משפחתו במוסקבה, לאחר שהוריו עברו לעיר זו כדי לרכוש בה השכלה. ההורים סיימו את לימודיהם באחד המוסדות להשכלה גבוהה ונתמנו למרצים בבלשנות אנגלית, וביתם היה ספוג תרבות נוצרית. "הבית שלנו לא היה אפילו בדרגה של מתבולל", סיפר בעבר לרב אהרן-דב הלפרין בראיון פוליטי שהתפרסם לפני שנים רבות.

בביקור במוסדות חב"ד בדנייפרופטרובסק

יולי עבר אפוא את שנות ילדותו הראשונות מוקף באלפי ספרים חיצוניים ורחוק מכל שמץ של יהדות, ואין ספק שחייו היו נעים במסלול שונה, אלמלא התגעגע לסבו שנשאר באוקראינה והרבה לבקר אותו בפגרות. "בהבדל מהוריי שלא ידעו מעולם חיים אחרים", אומר אדלשטיין, "סבא שנשאר באוקראינה היה יהודי שהתבולל ועזב את מורשתו, וכשאתה פוגש אדם כזה, אתה מרגיש בו תמיד געגועים לעברו. לא ראיתי אותו אף-פעם הולך לבית-הכנסת, או מקיים מצווה אחת, אבל בכל ערב-פסח הבחנתי שהיה הולך בחשאי לזקנות של העיר וקונה מהן פירור מצה.

"כשסבא הגיע לגיל גבורות החליט להתחיל ללמוד עברית. הוא רכש כמה ספרי לימוד עברית, קנה גם מילון עברי-רוסי וישב בהתמדה יוצאת-דופן רוב שעות היום ושינן את השפה. לאחר תקופה קצרה נפטר, ואני, שאהבתי את סבא מאוד, התחלתי לדפדף בספרים שהעסיקו אותו בימיו האחרונים. כשגיליתי מה למד, הרגשתי שנכון יהיה להמשיך במה שעסק. התחלתי ללמוד בעצמי, והתוצאה הייתה שבזמן קצר נהפכתי מתלמיד למורה, ומסרתי שיעורים בעברית לאחרים... עם זאת, תהליך ההתקרבות שלי ליהדות לא החל כניצוץ שנדלק, אלא כלל מספר שלבים.

"המרד הראשון שלי היה בימי לימודי באוניברסיטה. שלא כמו רוב הסטודנטים, התקוממתי נגד כל האידיאולוגיה הקומוניסטית, ומנהיגותו של סטאלין לא נחשבה בעיניי ולא תפסה אצלי אפילו רגע בסדר-היום. כאן אני רוצה להדגיש שההתנגדות שלי לקומוניזם לא נבעה ממניעים יהודיים, או ציוניים, אבל כיוון שבכל-זאת התנגדתי, מטבע-הדברים יצרתי קשר עם מסורבי-עלייה שנאבקו בקומוניזם, ולא עבר זמן רב עד שהבנתי והחלטתי שגם מקומי בארץ-ישראל..."

בדרך אל החופה

אדלשטיין התחתן בשנת תשל"ז. "לאחר הנישואין חברים דאגו לשלוח עבורי מחו"ל בקשה לאיחוד משפחות כדי שאוכל לעלות ארצה. באותה תקופה התחלתי לקרוא על מלחמות ישראל ועל המאבק לעצמאות במלחמת השחרור, והתלהבתי מאוד מהדוגמא החיה של יהודים גאים שחוזרים לארץ-אבותיהם ונלחמים על זכותם לחיות בה. החלטתי שבכל מקום שאהיה - ברוסיה או בארץ - אתנהג תמיד בגאווה יהודית.

"באחד מלילות-שבת שאלתי אחד מחבריי היהודים אם הוא זוכר מנהג יהודי כלשהו שנוהגים לעשות בשבת, והוא אמר לי שיש איזה פולחן יהודי בשם 'קידוש' שמקבלים בו את השבת. לאחר שהסביר לי במה מדובר, הרמתי כוס יין ומלמלתי כמה מילים. לא הבנתי הרבה, אבל בעצם המעשה חשתי איזו חדווה של התחברות והשתייכות לעם היהודי כולו.

"השנים חלפו. המשכתי להתעניין ביהדות אבל יותר ממספר מועט של מצוות לא ידעתי דבר. המצב השתנה כשבתי הגיעה לגיל חמש, והרגשתי שהיא מתקשה להסתדר עם הזהות המעורפלת שלי ושל רעייתי.

"היא הייתה אומרת לנו: 'מצד אחד אתם מספרים לי סיפורים מהתורה, ומצד שני אתם מדליקים אור בשבת'. היא הבחינה בכך, לא אנחנו. החלטנו שצריך להיכנס לעניין ברצינות. וכשחיפשתי איפה אפשר לעשות את זה - הגעתי למחתרת של חב"ד. הצטרפנו לעוד כמה צעירים יהודים אינטליגנטים שלמדו הלכות יהדות, מצוות ותורה בהדרכה הצמודה של זקני חב"ד, ובהם הרב מוט'ל ליפשיץ, ולאחר שהתחזקנו ביהדות במידה מספקת, הגענו לכך ששני הרבנים החב"דיים ערכו לאשתי ולי חופה יהודית כדת וכדין".

כשאדלשטיין מספר על החופה, הוא מחייך. "כשהחסידים התיישבו לכתוב את הכתובה שלנו, הם כתבו את שמי בשם היהודי – יואל. כשהגיעו לכתוב את השם של אשתי, טניה, הייתי בטוח שיכתבו 'טובה', או משהו דומה, אבל הם כתבו 'תניא', מתוך מחשבה שכך מאייתים את שמה. באותם ימים, החסידים נהגו לכנות אותי כ'בעל התניא'..."

יולי אדלשטיין בחופתו, בחצר בית הכנסת החבד"י במוסקבה

מסירות של חסיד

אדלשטיין נשמע נרגש, שעה שהוא מדבר על מסירות הנפש של זקני החסידים באותם ימים. "בתחילה, בכלל לא הבנתי את המסירות הזו. לא הבנתי את הכוח המניע אותם. בכל מקרה שהזמנו אותם לברית, או לאירוע יהודי אחר, הם לא התחמקו אף-פעם. הם היו באים למרות שהגעתם לאירועים אלה הייתה מלווה בסיכון עצום.

"כל עזרה הקשורה לנושאי יהדות בחיי היום-יום, אורגנה בידי אנשי חב"ד. אם זה בהשגת אוכל כשר, מקום תפילה, הנחת תפילין, ברית מילה לתינוקות. ר' מוט'ל עצמו היה שוחט ומוהל, ונשא בעוד כמה תפקידים שונים... בניגוד למוהלים הזריזים של היום, לר' מוט'ל היה לוקח שעה לקיים ברית מילה. בנוגע לברית מילה של מבוגרים, היו תמיד מגייסים גם רופא יהודי, שיפקח על הצד הרפואי".

אדלשטיין מרבה לדבר על מסירותו של ר' מוטל. "הילדים של היום חושבים שגיבור זה דמות של אדם שנלחם ברעים ותמיד מנצח, ויש לא מעט דמויות דמיוניות כאלה שלקוחים מעולם הסרטים. בשבילי, גיבור זה משהו אחר לגמרי", הוא אומר וצולל בזיכרונות מהימים ההם: "לא אשכח איך שפעם אחת הוזמַּנו לברית מילה בדירה יחסית גדולה במרכז מוסקבה. כולם חיכו למוהל - ר' מוטל – שיגיע ויעשה את הברית. פתאום שמענו דפיקות חזקות בדלת. שוטר עמד בכניסה וטען שקיבלו דיווח משכנים על רעש שעשינו וביקש לבדוק מה קורה בתוך הדירה. ברור שהיה להם מידע מוקדם על ההתכנסות. אמרנו שאנחנו חוגגים יום-הולדת, אבל הם ביקשו תעודות מזהות מהנוכחים. מי שלא הגיש תעודה, מיד נרשם על-ידי השוטר.

"רק כעבור ארבעים וחמש דקות, הוא עזב את הדירה. נשמנו לרווחה מצד אחד, אבל מצד שני היינו בטוחים שלא תהיה ברית. הם הרי המתינו מתחת לדירה ועצרו כל אדם שרצה להיכנס לדירה. בזמן ההוא, בטרום עידן הניידים והביפרים, לא היה אפשרי ליצור קשר עם אנשים אחרים באופן מידי.

"בעודנו מתלבטים מה לעשות, מופיע לפתע ר' מוטל בפתח הדירה, כולו חיוור כמו סיד. סיד? הוא היה לבן כולו. ומה הסתבר? שהוא היה בדרכו לדירה, ראה את השוטר שנכנס לבית, והסתתר במקום סמוך, ולמעשה המתין עד שהשוטר יעזוב את הבית. כשהשוטר עזב את השטח, הוא מיהר לעלות לדירה ולבצע את הברית.

"מה יש לנו כאן? אדם שיודע שהוא הולך לבצע עבירה על החוק, הוא הרי לא רופא או אח מוסמך, ועל-פי החוק אסור לו 'לפגוע' בגוף של אדם, זו עבירה פלילית לכל דבר ועניין. מה מצפים מאדם 'נורמלי' ברוסיה הסובייטית כשבמצב כזה רואה ניידת משטרה? שיסתלק מיד מהמקום. אבל ר' מוט'ל, ישב וחיכה, וחיכה, עד שהם ילכו מהמקום, ומיד לאחר-מכן עלה ישר לדירה. זו גבורה מסוג אחר. אם אין אני לי מי לי, פשוטו כמשמעו. הוא ידע שאין מישהו אחר שיעשה את ברית המילה, בוודאי לא אדם שנמצא במקום קרוב, והבין שהדבר מוטל עליו, ורק עליו".

התוועדות חסידית מחתרתית במוסקבה

בשנת 1979 הגיש אדלשטיין בקשת עלייה בפעם הראשונה. "עליתי לחדרו של מנהל האוניברסיטה ששימשתי בה מורה, וביקשתי מספר אישורים שהייתי צריך לצרף לבקשת ההגירה. המנהל המציא לי את האישורים המבוקשים, אך צירף לאלה מסמך נוסף - הודעת פיטורין לאלתר מעבודתי - ואז הוא לחץ את ידי ונפרדנו..."

קשיי הבראשית

כשאדלשטיין רואה את הפעילות החב"דית הענפה הנערכת כיום בחבר העמים על-ידי שלוחי חב"ד, קשה לו שלא להתפעל. "הייתי בכמה וכמה מקומות וראיתי את פעילותם הרבה. לפני מספר שנים ביקרתי באודסה עם עמיתיי משה כחלון וחבר-הכנסת אמנון כהן. היו שם מספר אירועים גדולים של הקהילה היהודית, ובהם פתיחת גן-ילדים יהודים, בהשתתפות ראש-העיר ובכירי העירייה.

"בסעודת השבת, ישבנו יחד אורחים נכבדים, פרנסי הקהילה, ועוד. היו שם מאכלים משובחים ומשקאות טובים, כמו שאומרים 'כטוב ליבנו ביין'... נעמדתי וביקשתי רשות להגיד כמה מילים. אחרי אמירת 'לחיים', אמרתי להם: 'חברים, אני חושש שתהיה כאן טעות, והקולגות יחשבו שיש פה חיים טובים רצופים בתענוגות. אגלה לכם כי עד לפני שנים ספורות, לרבים מהשלוחים לא היה מלפפון ועגבנייה. לקח להם הרבה זמן להתבסס, למצוא ספונסרים, מקום להתפלל ועוד.

"אחרי הסעודה, ניגשה אליי אשתו של השליח באודסה הרב אברהם וולף, ואמרה לי: 'כשדיברת, ישבתי ובכיתי בשקט, אחרי שנזכרתי שבפעם הראשונה שחזרתי לארץ, אחרי חצי שנה של שליחות באודסה, אמרתי לאמא שלי 'אמא, אני רוצה סלט ירקות'. אמא לא הבינה מה אני רוצה, לא קלטה שבעצם לא ראיתי עגבניה ומלפפון חצי שנה!'.

"נכון, אני לא אומר שככה זה בתחילת כל שליחות ושליחות, אבל כולם חוו שליחות, וכן, גם אלה עם שבנו אימפריות גדולות, כמו הרב קמינצקי מדנייפר, או הרב וולף מאודסה".

התוועדות חסידית מחתרתית במוסקבה

ליו"ר הכנסת תשבחות רבות על פעילות חב"ד. ניכר היטב, בסגנון הדיבור, כי הדברים לא נאמרים מהשפה ולחוץ. "הפעילות, שהיא המשך של מסורת העם היהודי, הצילה מיליוני יהודים, כנגד כל הסיכויים, ואני לא מגזים. היום יש כבר את הבדיחה המוכרת 'בכל מקום יש חב"ד וקוקה קולה', אבל בימים ההם, זה היה רחוק מהמציאות. כשהרבי מליובאוויטש קרא להיות בקשר עם יהודי ברית המועצות, זה היה נשמע כמו בדיחה. אותם יהודים, בחלקם, הרי לא ממש רצו להיות בקשר. לא תוכל לפעול בכוח. נשק אטומי לא מאיים על ברית המועצות, אז אתה מנסה עם כמה 'אנשים מזוקנים' לעשות משהו?", אומר אדלשטיין בחיוך.

יו"ר הכנסת לא הסתיר את התפעלותו מכך שהפעילות החב"דית התעצמה והתרחבה, גם אחרי יום ההסתלקות ג' תמוז. "זאת הנקודה המרכזית", הוא מדגיש, "לכולם, הייתה תחושה - ואני לא מוציא את עצמי מהכלל - שדרכי עולם ידועות, ושנה-שנתיים אחרי ג' תמוז כולם יריבו עם כולם והמפעל של האיש הדגול יתפורר. זה לא קרה, המפעלים האלה רק התעצמו".
על כינוס השלוחים, הוא אומר: "כל מי שיושב בשליחות הוא חלק מתמונה מאוד-מאוד כוללת, לכן אני לא מזלזל בטקסים וכינוסים של חב"ד, או באלבומים כאלה ואחרים. לכאורה, מה הם רוצים להשוויץ? אבל כשאתה חלק ממפעל כולל, יש משמעות לכל הדברים האלה. החיבור".