הבה נדבר על חומות.
חשוב שנעשה זאת, כי בגלל חומה אחת שנפרצה עם ישראל צם ומתענה עד היום הזה. היה זה כאשר חומת ירושלים נפרצה בזמן בית המקדש. זה אירע בשבעה עשר בתמוז, ומאז ועד היום יום זה נחשב ליום צום שפותח תקופת אבלות בת שלושה שבועות בשל חורבן בית המקדש.
תאמרו: נפרצה חומה. אז מה? שימו לב כי האבל הוא לא בגלל שהעיר נכבשה. הייתה זו החומה שנפרצה, דבר שהתקבל כאסון טרגי של ממש.
הבה נדבר על חומות בגלל שאנו חיים בעידן בו מפילים חומה אחר חומה. זהו עידן בו החומה נראית כסמל עתיק ממנו צריכים להיפטר. מי צריך חומה בכלל? האם לא עדיף שכולנו נחיה ללא חומות? האם אנו צריכים אבנים שיבדילו בינינו?
במוצאי שבת, כשאנו עורכים את טקס ההבדלה, אנו שוב מוצאים את עצמנו מתמקדים בחומות, בהבדלים ובמחיצות.
"ברוך אתה ה'... המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה"...
יש חומות המבדילות בין טוב לרע אותן כולנו מאמצים בחום מבלי להסס. איש מאיתנו לא רוצה שהפושעים יהיו משוחררים ויגורו לא הרחק מהבית שלנו. לא קם אדם שהציע כי את חיות הטרף בגן החיות נשכין לצד הכבשים והעיזים. משום מה, כולנו מבינים שבין טוב לרע חייבים להקים חומות גבוהות.
אבל בין טוב לטוב? בטח תופתעו ללמוד שקיימת הבדלה (הנאמרת במוצאי שבת שהוא גם ליל חג) בה אומרים "המבדיל בין קודש לקודש!"
ומה עם ההבדלה הנאמרת בכל מוצאי שבת? "המבדיל בין ישראל לעמים" – גם אומות העולם נבראו על ידי בורא העולם. ביהדות ישנה חשיבות רבה לכל אדם – בין אם הוא יהודי או לא יהודי! "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" – האם ימי החול הם ימים רעים? אמנם היום השביעי הוא יום קדוש יותר, אבל מה רע בשאר ימות השבוע?
* * *
אני זוכר את הפעם הראשונה בה הייתי בגן שעשועים ושמעתי ילד קורא לאביו בשמו הפרטי. "שי! בוא תעזור לי בנדנדה!"
הדבר הפתיע אותי כל-כך עד ששאלתי את האב מדוע הוא לא קורא לו אבא. "אני חושב ש'אבא' זה קצת מנושא ורחוק. אני רוצה שנהיה ממש קרובים" הוא הסביר לי.
אתם מסכימים איתו? אני מאוד מקווה שלא. כי אבא הוא אבא, לא חבר. אין ספק שיש מערכות יחסים יפהפהיות הנרקמות בין הורים לילדיהם, אך בראש ובראשונה התפקיד של ההורים הוא לחנך ולעצב את דמותו של הילד, לא להיות חברים שלו.
זוהי המתנה של החומות והגבולות.
הגבולות הם לא מטרד שצריך להיפטר ממנו, הן המתנה הגדולה ביותר שנתן לנו בורא העולם: לדעת שאנחנו שונים, שיש לנו תפקידים שונים ושהעולם שלנו ישגשג רק אם כל אחד יכבד ויעריך את תפקידו של האחר, אבל ימלא את תפקידו שלו באמונה, ולא ינסה לחקות או להיות כמו השני.
חישבו על כך כמו מפעל ענק בו יש מנהל עבודה, טכנאי מכונות ואחראי תחזוקה. מה יקרה ברגע שכל אחד יתחיל לפזול לתפקידו של האחר? במוקדם או במאוחר הכול יתמוטט. ולפעמים, כמו במקרה של האש והמים, דווקא כשיש מחיצה שניהם יכולים לעבוד ביחד.
בשבעה עשר בתמוז נפרצה החומה שהפרידה בין תושבי ירושלים לבין אומות העולם שצרו על העיר מבחוץ. כשהחומה נופלת, כשהגבולות מיטשטשים – זו התחלה של רגעים טראגיים לעם. כל עוד אנחנו יודעים מי אנחנו ומה תפקידנו, איש לא יכול עלינו. הסכנה מתחילה כאשר החומה נופלת.
* * *
חומה אמיתית היא לא רק מבדילה, היא גם מחברת. יש בה שערים וחלונות; ניתן לצאת ממנה ולהיכנס אליה. כי כשיש חומה וכאשר הגבולות ברורים שורר שלום אמיתי.
שבעה עשר בתמוז מלמד אותנו לכבד את הגבולות שיצר בורא העולם. להתמקד במתנות ובתפקידים היחודיים שהוא נתן לנו, להעצים אותם, ולהיות גאים בהם.
(נכתב בהשראת שיחתו של הרבי בי"ז בתמוז תשמ"ו).
הוסיפו תגובה