תשעה באב היה הזמן בו נעלמו המנהרות.

לא, לא מנהרות התופת של ארגוני הטרור בעזה. מנהרות מסוג אחר לחלוטין.

מגילת איכה, שמתארת את מאורעות חורבן בית המקדש, מציינת כי "גדר דרכי בגזית, נתיבותי עיווה". בתרגום לעברית מדוברת – בורא העולם חסם את הדרכים והן השתבשו.

לפסוק זה נוסף נופך של מסתורין כאשר התלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ב) אומר כי הפסוק רומז לכך ש"מחילות היו ונגנזו", מתחת לארץ ישראל הייתה מערכת ענק של מנהרות תת-קרקעיות שנעלמו עם חורבן בית המקדש.

בהקשר לכך מובאים הסיפורים המופלאים הבאים:

אדם בשם נקיי היה שמש בית הכנסת במקום הנקרא מגדל צבעיא. בכל ערב שבת, לאחר שהיטיב את הנרות בבית הכנסת, הוא היה עולה לירושלים לבית המקדש. הוא היה מספיק לחזור לפני כניסת השבת ולהדליק את הנרות.

טריטרוי היה גר בגליל ובכל פעם שהיה עולה לבית המקדש הוא היה מספיק לשוב מאוד מוקדם ולהיות הראשון שקוצץ את התאנים. גם בנות ציפורי בגליל היו עולות לבית המקדש ומספיקות לחזור ראשונות לקציצת התאנים; ובנות לוד היו לשות את העיסה, עולות לבית המקדש לתפילה, ושבות לפני שהבצק תפח.

כיצד הספיקו נקיי, טריטרוי, בנות ציפורי ובנות לוד לגמוע מרחקים גדולים שכאלו? התשובה טמונה באותן מנהרות שהיו פרוסות ברחבי הארץ וקיצרו את זמן ההגעה לבית המקדש.

המנהרות אולי מקצרות את זמן העמידה בפקקים, אבל כיצד הגיעו תושבי הצפון לירושלים במהירות גבוהה שכזו? אנו מוכרחים להסיק מכך שהיו אלו מנהרות ניסיות בהן ניתן היה לחוות את קפיצת הדרך. המהר"ל1 – בהקשר אחר – אומר כי "דבר זה אי אפשר לפרש כמשמעו. ואין ספק שדבר זה פירושו שהכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה... עד לעתיד יתגלה כח שלהם".

אולי סודן של המנהרות היה די פשוט. כאשר אדם רוצה באמת להידבק בקדושה ולהגיע לבית המקדש, המרחקים הפיזיים לא תופסים מקום. אולי בין ציפורי וירושלים יש עשרות קילומטרים, אך מהן קילומטרים פיזיים של מקום גשמי מול רצון ותשוקה להגיע ולהתחבר לקדושה העוצמתית של בית המקדש?

המנהרות נעלמו, אבל המסר נשאר רלבנטי כתמיד. אם רק נרצה באמת, גם אנחנו נגלה לפתע שבורא העולם מוביל אותנו בדרך ניסית. "הבא ליטהר – מסייעין בידו."