הפעם אשתף בסיפור אישי. בני בן 5 כמעט, התמודד עם קשיי התפתחות שונים. עקב כך, בגיל חצי שנה היינו אצל פיזיותרפיסטית לתינוקות, בגיל יותר מאוחר אצל קלינאית תקשורת, עקב קשיי דיבור והבנה, היינו בבדיקת שמיעה (בהרדמה!), במכון להתפתחות הילד, עברנו אבחונים, ועוד כהנה וכהנה בדיקות שונות ומשונות.

המשפחה והחברים מסביב טענו שהילד "רציני מידי" ודאגו שהוא לא מתחיל לדבר: "אולי יש לו בעיה?" לחשו לנו הסובבים. אבל אנו הרגשנו שביחס לעצמו, הוא מתקדם, אמנם יש לו קצב אחר, אך אנו צריכים לכבד זאת ולאפשר לו לגדול בהתאם לעצמו.

עם זאת, בדיקה אחת פשוטה לא עשינו. לא העלנו על דעתנו שהיא יוצרת את הקשיים, כיוון שהילד טיפס, שיחק וקפץ כמו כל הילדים. מעבר לכך, שבשלב כלשהו הגענו לתובנה שנורמות הסביבה הם הבעיה היחידה שלו…

בדיקת ראיה.

בננו מעט פוזל. אמנם לא התרגשתי מכך כיוון שהרבה ילדים קצת פוזלים ועם הגיל זה מסתדר, אך כאשר מספר אנשים האירו את עיני וטענו שהפזילה מחמירה, קבעתי תור לבדיקת עיניים רגילה. "עוד בדיקה לסל", חשבתי לעצמי. הגעתי למרפאה כשאני שאננה, רגועה ומחכה לסיים את זה ולחזור הביתה.

להפתעתי הרבה, במהלך הבדיקה הבחנתי שהרופאה מזיזה את השפתיים באי נוחות. נכנסתי מעט למתח אך התאפקתי. "מה כבר יכול להיות?" חשבתי. לאחר מספר דקות נוספות הרופאה נאנחה קלות, ואז כבר שאלתי: "מה קרה?" והיא ענתה: "רגע, אני בודקת". הבדיקה נעשתה בצורה מקיפה ויסודית.

אחרי עוד כמה רגעים, כאשר כבר לא יכולתי להתאפק, היא אמרה: "הבן שלך כמעט ולא רואה… יש לו עיוות נדיר במבנה של קרנית העין", הסבירה בהחלטיות.

הייתי בשוק אמיתי. עד כדי כך שחשבתי שאולי הרופאה בכלל טועה. "זה פשוט לא הגיוני. הילד קופץ, משתולל, מטפס, איך זה ייתכן?!" תהיתי לעצמי. למחרת כבר התייצבתי עם בני אצל רופא מומחה לבעיות עיניים בילדים. מהבדיקה שלו הסתבר לצערנו הרב, שהרופאה צדקה עד מאוד. בני היקר סובל מקשיי ראיה נדירים מקרוב ומרחוק כאחד.

הייתי בהלם, וגם בכאב גדול.

רגשות אשמה התחילו להציף אותי, 'איך לא שמתי לב?', שאלתי את עצמי. אסימונים רבים התחילו ליפול. נזכרתי בתינוק שלא חייך, בילד שהלך בגיל מאוחר, בפחד העצום מטרמפולינות למיניהן, ועוד ועוד.

עשינו כל כך הרבה בדיקות, ואילו על העיניים כלל לא חשבנו! כמעט 5 שנים הבן שלי מסתובב וגדל, ופשוט לא רואה, ואני, אמא שלו- לא הבחנתי בכך! אי… צער עצום מילא את ליבי .

***

כעבור מספר ימים עצרתי להתבונן מחדש על כל מה שהתרחש אתנו. לא ייתכן שכל זה קרה סתם. דברים לא מתנהלים בעולם במקרה או בטעות. הבנתי כי כשם שבורא עולם כיסה באופן מסוים את יכולת הראיה מבני, כך הוא גם כיסה את עינינו מלהבחין או לחשוד בבעיה. זה בוודאי לא מקרי שעשינו כל כך הרבה בדיקות ואבחונים, ורק על בדיקת עיניים פסחנו. בורא עולם כיוון זאת, במדויק.

כנראה שזהו המסלול המדויק שבורא עולם תכנן עבור בני.

מראש נקבע, שבתאריך המסוים הזה, בזמן הזה, ביום הזה ובגיל הזה, נאתר את הבעיה ונוכל לסייע לבננו לראות טוב יותר. זהו השביל הייחודי שכוון מראש כי בננו יצטרך להתמודד עמו ולצמוח דרכו.

ב"ה הצלחתי להירגע ולהאמין שגם זה מאת ה' – לטובה. כי אפילו כשאמא רוצה ומנסה לסייע ולאתר את הסיבה לעיכוב ההתפתחותי, כל עוד בורא עולם לא רוצה שנדע, לא נדע… אנחנו יכולים רק להשתדל ולנסות, אך בסופו של דבר בורא עולם הוא המחליט איך ומתי. לטובה.

ואם אתם שואלים כיצד הסתיים הסיפור, אז ברוך ה' בהודיה גדולה. רכשנו עבורו משקפיים מיוחדות המאפשרות לו בהדרגה להתחיל לראות בצורה תקינה. אמנם ישנם אי אלו עיכובי התפתחות, אך התחושה שיש פתרון לקושי, שיש אפשרות לסייע לו- היא הקלה עצומה שהביאה לתחושת הודיה ענקית לבורא עולם.

אני נזכרת ברגע שבו נכנסתי למכונית לאחר שקנינו את המשקפיים, פתחתי את הרדיו ומנגינה שקטה התנגנה: "גל עיני והביטה, נפלאות מתורתך, גל עיני…". בכי של התרגשות, שחרור והודיה מילא אותי למשמע השיר, שאין לי ספק שהוא נשלח באותו הרגע, במיוחד בעבורי. התמלאתי כוחות והתפללתי שנזכה ביחד עם בננו, לראות ולהביט בכל עת על נפלאותיו וחסדיו של בורא עולם עמנו.

ומעתה, בכל בוקר אני מרגישה את המשמעות הרבה בברכת השחר: "ברוך אתה… פוקח עוורים"! תודה לה' אשר פקח את העיניים שלנו ההורים ללכת עם בננו לבדיקת עיניים, ופקח את עיניו של בננו לראות את העולם ביופיו ובשלמותו!