"זה הרי ברור להם שאני אחזור" היא אומרת. הכחול בעינה הופך לשחור "מהרגע בו צלצל הטלפון בגסט האוס אני מוצאת עצמי מקפלת את הבגדים ושוב פורסת על המיטה... מוציאה את התיק הגדול מהמדף שוב מחזירה. תופרת ופורמת את פיסת החופש היחידה שהיתה לי אי פעם."

היא רוקעת ברגלה בעדינות, אולי כדי לחסום את הדמעות המאיימות לצאת. "למה הם עושים לי את זה, חני?!" היא שואלת. "כל כך חלמתי על הטיול הזה!"

אני זוכרת אותה כשנכנסה לבית חב"ד לפני חודשיים. אי אפשר היה שלא: בחורה צנומה שעשרות צמות קלועות לה בשיער. בגדיה צבעונים, שרשראות פרחים לצווארה ותיק צהוב מעוטר במדבקות חובק את גבה. "שמי רוני" היא הכריזה בקול גדול עוד טרם נשאלה. ואני כבר יודעת שיש ודוקא אלו המושכים את העין וצובעים עצמם בצבע מתאמצים להחביא את האפור שבלב.

אט אט התקרבנו. היא הגיעה מישוב קטן בצפון הארץ. בת יחידה שנולדה להורים מבוגרים. אין להם אף אחד מלבדה. בשנים האחרונות התרופפה בריאותו הנפשית של אביה עד כדי אשפוזים תכופים במוסדות המתאימים. כל חייה היא התומכת באם ובאב המסכנים, מזמנת את הטיפולים לאב, לא נותנת לאם להישבר. בכל פעם שהאב מתאשפז היא נוטלת את ידה של אימה ויוצאת איתה 'להתאוורר' כהגדרתה במקום אחר . "מוכרח שיהיו שם פרחים" היא מסבירה לי.

בחצי השנה האחרונה המצב התייצב. היא נפרדה מהבית, לקחה חופשה זמנית מהעבודה והרשתה לעצמה לחיות. לצאת לטיול במזרח. הטיול שכל חבריה יצאו אליו כמה שנים קודם לכן .. נפאל היתה היעד הראשון. לאחר מכן הודו ואולי גם לסין...

אתמול קיבלה טלפון מהדודה. המצב של אביה שוב הידרדר והאם בודדה ושבורה. כדאי מאוד שתשוב להיות איתה קצת. חמש דקות אחרי כן התקשרה גם האם. גם הקו השבור בין ישראל לנפאל לא הצליח להחניק את היבבות שנפלטו מגרונה. "ברור שאני חוזרת" היא עונה מבלי ששאלתי. "אני תמיד מוותרת". אני נוטלת את ידה בידי. היד שלה קרה ורועדת.

ליבי יוצא אליה. אני כל כך מבינה אותה. את תחושתה הקשה וגם את שעליה לעשות. היא הגיעה אליי להתייעץ אבל בדרך כבר עברה דרך סוכן הנסיעות וביררה על כרטיס טיסה חזרה לארץ. היא הגיעה כדי למחות אבל שרירי הפנים שלה אומרים וויתור .

המפגש בין מחוגי השעון מורים על שעת חצות. שקט מבורך עוטף את עמק קטמנדו, מאפשר ללב להיפתח ולנפש לדבר.

רבים הפעמים בהם אנו נדרשים לוותר על דברים שליבנו חפץ בהם. חשים נכנעים. אני מספרת לה על וויתורים שעשיתי אני בחיי לא אחת. כאם, כרעיה, במיוחד כשליחה של הרבי במקום כמו זה שבו אנו גרים. יש פעמים בהם סברתי שהוויתור שלי הוא חולשה. יש מקומות בהם סברתי שזו כניעה. אך עם השנים למדתי כי ההיפך הוא הנכון... המקומות בחיים בהם וויתרתי הם אלו שנסכו בי כח. הזמנים בהם נכנעתי כביכול הם אלו שהעניקו לי עוצמה.

ואז אני רואה אותה לנגד עיניי. אישה יפה עם עיניים נוגות. שמלתה לבנה ונפשה משתוקקת.

וכבר אני תרה אחריה בדמיון. בוקעת מגבלות מקום וזמן. מנסה לדבוק בה, באישה הנדירה הזו ולו לרגע קט. מספרת לרוני את סיפורה של אישה יקרה שכל כולה וויתור. כל כולה עצמה וכח.

*

הלמות התופים הולמים בה בקצב מהיר ללא רחם. מזמורי השירה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את ליבה שותת הדם. היא אוספת את רגליה אל חיקה ומכנסת עצמה בפינת האוהל. עיניה הלאות עצומות בכאב כשהיא ממלמלת לעצמה "לא לשמוע... לא לראות... לחדול מלהרגיש ולו לשעה אחת". מעליה שמיים זרועי כוכבים. הסהר מביט בה בחמלה.

כוכב נופל היישר אל פתח האוהל. סמוך לשמלתה הצחורה "אני איתך עכשיו" הוא כמו לוחש לה "כמוני, הבריאה כולה!"

גדי קטן שעלה מן הואדי צולע באיטיות את דרכו, מיישיר אליה מבט רב משמעות כאומר "כן, גם אני אבוד כרגע אבל דעי לך רחל, האצילה בנשים, כי טרם נולדה האבידה אשר לא נמצאה לבסוף... עוד ימצאו אותך רחל ויקשרו כתרים לטוב ליבך. כל הבריות כולם עוד יכספו אלייך".

היא פותחת עין ירוקה כדי סדק, רק כדי לראות את אביה לבן מניח יד חסונה ומיובלת על כתפי ארוסה ואת חיוכו הטוב והתמים של יעקב, משיב לו כתגובה. את פניה המכוסות של לאה נבצר ממנה לראות אך נהרת האושר הנסוכה תחת ההינומה שולחת גלים של חום היישר אל תוך ליבה.

*

"את בטוחה"?! היא עוד זוכרת את עיניה הרכות של אחותה הגדולה נפקחות מולה בתדהמה באותו הבוקר.

שמש חורפית חדרה אז בין חרכי האוהל. מבריחה את את עקבות הגשם והבוץ, לוטפת בקרניה שדות ירוקים מנומנמים ומעירה יבולים מפיהוקם.

"יעקב מגיע לך. לא עשיו!" היא לחשה אז ללאה "לא עשיו" היא חזרה בקול על דבריה. מנסה להשקיט את הלמות ליבה המשתולל. מתפללת לבל תשמע לאה את הבכי שבתוכה.

חלילה לה מלספר לה, לאחותה הטובה ורכת המבט את שתבע ממנה לבן אביהם. כיצד זה בא אליה אתמול כשהוא מתנדנד על רגליו, ריח שיכר חריף עולה מפיו ודרש ממנה את המשך עבודתו של יעקב עוד לפחות שבע שנים. היא הביטה אז בפניו הקשות, במבטו הקריר, וידעה כי שוב עליה לוותר. שוב עליה להיכנע. היא הבינה כי אם לא תעשה זאת תספוג אחותה עלבונות מרים. אם לא תוותר אזי ימלא ביתם טרור ואימה. זו לא הפעם הראשונה בה היא נדרשת לוותר אך הפעם הזו היא הקשה והמרה מכולם!

"את הגדולה. הטובה. את שתמכת בי כל חיי. את שהתאמת את צעדייך הבוטחים לצעדי הקטנים. שלך הוא יעקב", היא מיצבת את קולה.

קשה לה ללאה להשיב. קרב קשה ועקוב מדם מתחולל אז בתוכה פנימה. היא אינה בטוחה כיצד עליה לנהוג. כף ידה הקטנה של רחל בתוך ידה "הביטי עלי לאה" היא מבקשת "הנה לך שלושה סימנים שיבטיחו לך את יעקב" היא מקרבת את פיה לאוזנה של אחותה לבל יפלו הסימנים על אזניים ערלות. רק על אוזנה שלה. אוזן אחות ונפש תאומה.

רחל עוד זוכרת כיצד נפלה אחותה על כתפיה הצרות הניחה ראשה הגדול בחיקה ויבבה בבכי מבולבל שעות ארוכות.

*

וכעת חשוך וקר בתוך האוהל ובחוץ קולות שחוק ומשתה. המון אדם צוהל ורק נפשה בודדה היא. השמחה ממנה והלאה.

אך לפני שעה קלה היא סייעה לאחותה להתקין את השמלה הלבנה ולמשוח את פניה בפוך ובצבע. שנים שלא ראתה את לאה מאושרת כל כך. חיוכה הנדיר שהאיר את התכלת דבק גם באנשי חרן שהילכו אל השמחה הגדולה כשבת-שחוק מרחפת על שפתם, מבלי להבין מה זה היה להם.

היא מטלטלת ראשה מצד לצד כדי לדחוק את הזכרונות הטובים ההם שצפים בה ללא הרף.

את הפעם הראשונה בה פגשה בו ביעקב. עומד זקוף על שפת הבאר הסתומה. מגולל את הסלע בידו השמאלית כמו היה זה פקק נאד מים. נזכרת איך היטה את הכדים אל פי הגמלים כדי להרוות צמאונם במים, כמה חמלה היתה בתנועה הזו שלו. כמה רוך. היא הביטה מהצד כדי לראות כיצד חיכה עד שאחרון האנשים ייטיב ליבו במשקה ורק לאחר מכן היטה את הכד אל פיו. אחר כך שמעה את קול בכיו הרם והנרגש עת פגש אותה. את בת דודו, בכי שחדר אל נשמתה הקטנה באחת ומאז לא חדל.

שבע שנים שהיא מתעוררת לקול הלמות המעדר באדמת הטרשים של אביה. שבע שנים בהם עובד יעקב עבורה והיו בעיניו כימים אחדים...

והנה היא רחל, מוותרת לאחותה ומוסרת לה את הסימנים שהיו רק שלה ושל יעקב. הנה היא מבטלת עצמה. הנה היא מוותרת על הכל. על הימים בהם חיכתה, על השנים בהם ציפתה. הכל שווה היה לה רק בכדי שלא יבוזו לה לאחותה הגדולה. שלא יזלגו הדמעות המרות הללו על הלחיים שוב ושוב. היא מוותרת אבל לא נכנעת. היא מוותרת אבל ליבה נמלא בכח אדיר.

היא עוד לא משערת לעצמה כרגע, שעה שזרועותיה הרועדות חובקות את ראשה שם בחושך, שהויתור הנדיר והמיוחד הזה עוד ילך איתה לאורך כל הדרך, שמסכת החיים שלה, של רחל השזורה פסים של עצב וכאב עוד תבקע רקיעים.

לא המשפחה היא שתשבור אותה. לא ההמתנה הארוכה לנישואין. לא הציפיה מורטת העצבים לילדים. לא הנדודים, גם לא הבדידות. היא תישאר גיבורה, חזקה, קשובה, סבלנית, ארוכת רוח, כמו אימא אמיתית. כי ישנן שתי דרכים לקבל את הסבל: הראשונה מורידה אותך לתוך ביצה של מרירות, והשניה מעלה אותך לגבהים של קבלה, אמונה ואהבה.

היא תיקבר על אם הדרך.

חלקת קבר מפוארת לא תעטוף את גופה.

אבל בניה עוד יבואו מרחוק ומקרוב לא רק כדי לשפוך את הלב. הם יבואו בעיקר כדי לקבל כוח. הם הרי יודעים שחייה של רחל היו רצופים באתגרים ובכל זאת נשארה איתנה באמונתה, זקופה בשיעור הקומה שלה וזוהי המורשת שהשאירה להם. הם יבואו אליה כדי לשאוב את הכח ממה שיסורים מסוגלים להעניק, לא רק לקחת.

*

הלמות התופים הולמים בה בקצב מהיר ללא רחם. מזמורי השירה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את ליבה שותת הדם. היא מישירה מבט אל האופק. אל תלולית עפר קטנה בדרך בית לחם. היא לא יודעת את שאנו יודעים כבר מזמן. שאימא רחל יש רק אחת .

*

ביום למחרת באה רוני לבית חב"ד כדי לאמר שלום. מכתיפה את התיק הגדול על גבה, מסדרת את הצמות שעל ראשה. היא נפרדת ממני בחיבוק ארוך. מביטה בי עוד רגע קט וכמה כח ועוצמה יש במבטה זה...