בימי רבי שניאור זלמן מליאדי (האדמו"ר הזקן), הייתה תקופה של מיתון כלכלי חריף בקהילות היהודיות. הדבר נבע מכך שהממשלה הרוסית הלאימה את ייצור משקאות החריפים ויהודים רבים שהתפרנסו מייצור משקאות כאלו עמדו בפני שוקת שבורה.

גדולי החסידים של רבי שניאור זלמן נכנסו אליו וביקשו ממנו להתפלל לבורא העולם שהמצב הכלכלי ייטב.

השיב להם הרבי:

כאשר מלמעלה משפיעים ברכה, יש צורך לעשות כלים מתאימים למטה כדי לקבל את ההשפעה. הכלים הם אהבה ואחוה ולא קנאה ורכילות.

הוסיף הרבי ואמר:

כאשר הכוהנים מברכים את עם ישראל, הם מקדימים ואומרים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה." יש בכך שני פירושים – עליהם לברך את עם ישראל מתוך אהבה, וכן שהם מברכים את ישראל שתשרור אהבה ביניהם. האהבה היא הכלי לברכה.

לאחר-מכן יצא הרבי מחדרו ונכנס לבית הכנסת. הוא עלה על הבימה והכריז:

מכלכל חיים בחסד. בורא העולם מכלכל את ברואיו בחסד, והוא לא מוגבל לעשות זאת רק באמצעות מפעלים לייצור משקאות חריפים... בורא העולם מכלכל את ברואיו בחסד אך יש לעשות כלים כדי לקבל זאת, וכלים אלו הם האהבה והאחוה.

ובאותה שנה הייתה הפרנסה מצויה בשפע.

(מעובד מתוך ספר השיחות תרח"ץ עמ' 283).