סיפורה של יהודית גירפי. ראיינה וכתבה: פרדי ברוד

באופן כללי, אני ממש לא אוהבת לדבר על הפעילות שלי. רוב העבודה שאני עושה היא בעניינים אישיים מאוד הקשורים בנושאים של רצח עוּבּרים או יותר נכון הצלת עוּבּרים. זה נושא עליו איני מוכנה לדבר בשום אופן. אבל אם הסיפור של הבן שלי יעודד נשים ויקרב את ביאת המשיח – אני מוכנה לחשוף טפח אחד שאולי ילמד על הכלל כולו.

סמל להכנסת אורחים

נתחיל קצת מהרקע, מבית הוריי, בו צברתי כוחות ואמונה בקדוש-ברוך-הוא: נולדתי בתוניס לפני מעל שישים שנה. במקור היו הוריי מהאי ג'רבה הקרוב לתוניס, בו הייתה קהילה שומרת מצוות. כשראתה אימי שאינה מצליחה ללדת, התייעצה עם רב שאמר לה לשנות מקום מגורים, לעבור את המים שבין ג'רבה ותוניס. כך אכן עשתה וברוך ה' כשהגיעה המשפחה לתוניס ילדה אימי שני בנים ובת.

בית הוריי היה סמל ודוגמה להכנסת אורחים. כל מכריהם מג'רבה שהגיעו לתוניס התארחו אצלנו והתקבלו בכל הכבוד.

היה לנו בית די אמיד. לאבי היו שני בניינים גדולים של דירות, אותם היה משכיר וחיינו ברמה גבוהה. גם חיי הקהילה היו חיים עשירים: המון עזרה הדדית, בית כנסת מסודר בו תמיכה ניתנה לנזקקים.

את שנות בית הספר היסודי למדתי בבית הספר "אליאנס". היה זה בית ספר יהודי לבנות בו למדנו צרפתית וערבית, אך את בית הספר התיכון כבר למדתי בחב"ד ואני זוכרת היטב את השפעתו של שליח חב"ד, הרב ניסן פינסון ז"ל, עליי ועל שאר הילדות בבית הספר. נשים לא נהגו אצלנו ללכת לבית כנסת בשבתות, אבל על מצוות ומנהגים שמרו בהחלט ואלו לא היו זרים עבורי כשהגעתי ארצה.

הבריחה

בשנת תשכ"ה החלה האדמה לרעוד תחתינו. הרגשנו שהיחסים עם שכנינו הערבים אינם עוד כפי שהיו ואבא החל לחשוש לחייו. לאחר שנעשו הסידורים, סיפרנו לשכנים שאנו נוסעים לצרפת לחופשה קצרה. למעשה לא לקחנו שום דבר מהבית היפה והעשיר שלנו. את כל הרכוש השארנו בפנים כפי שהיה ונעלנו את הבית. יצאנו אמנם לכיוון מרסיי שבצרפת, אך אל הבית מעולם לא שבנו וכך הגענו ארצה, נחושים להתחיל הכל מבראשית.

הגענו כעולים חדשים לארץ הקודש. אל ביתנו בן החדר הבודד הביאו אותנו, חמש נפשות, בחשכת הליל. בתחילה עבדתי קצת בתפירה ובמשק בית, אך כשהתאוששנו קצת מהמעבר התחלתי ללמוד רוקחות בבאר שבע, תודה לא-ל התקדמתי יפה ובמשך ארבע שנים התמדתי בלימודיי. לאחר שנישאתי לבעלי עמירם, עברנו לגור במרכז שפירא ואני קיבלתי עבודה בבית המרקחת היחיד שהיה אז בקריית מלאכי, במרכז העיירה. כשנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד בקריית מלאכי, הגיעו עולים חדשים, התווספו שכונות ועברתי לעבוד בשכונה החבדי"ת שבקרית מלאכי – נחלת הר חב"ד. וכאן מתחיל הקשר הנפלא שיצרתי עם חב"ד ועם המבצעים שנטלתי על עצמי.

עם הזמן יצא לי, שלא במסגרת עבודתי כרוקחת, ליצור קשר עם נשים שרצו לעשות הפלות ולשכנע אותן בדבר החשיבות הרוחנית והרפואית של המשך ההיריון. במקביל עשיתי כל מה שיכולתי כדי שמה שיותר נשים תסמוכנה על הקדוש-ברוך-הוא בכל הנוגע לגודל המשפחה שלהן, וכאמור, מטעמים מובנים איני רוצה להרחיב בנושא.

מפגש בבית המרקחת

לפני כשלושה עשורי שנים, הגיעה לבית המרקחת גברת עם מרשם לגלולות למניעת היריון. היא הגיעה בדיוק בסיום זמן עבודתי, כך שהיה לי פנאי לפטפט אתה קצת על דא ועל הא. בינתיים גלשנו קצת לנושאים אישיים והיא סיפרה שיש לה שלוש בנות, והיא חוששת מבת רביעית, על כן הלכה להיוועץ ברופאים.

דיברתי על ליבה שגם בנות הן ברכה משמים. סיפרתי על הזכות הגדולה שבהבאת ילדים לעולם. היא השתכנעה לקרוע את המרשם, וביחד ישבנו וכתבנו מכתב לרבי מליובאוויטש בו היא מבקשת ברכה לבן זכר.

הגברת היקרה עזבה את בית המרקחת, אני הלכתי לביתי בשמחה ו... שכחתי מכל המפגש הזה.

הצלה בבית רומנו

עברו כשני עשורי שנים. בני היקר והמיוחד חננאל, למד בישיבת 'שבי חברון' בעיר האבות. יום אחד יצא עם עוד שלושה חברים מבניין הישיבה לכיוון בית הדסה. בדרך חזרה, סמוך לבית רומנו, הגיעה אליהם בפתאומיות מחבלת ערבייה ובידה סכין. היא תקעה את הסכין בגבו של חננאל ההמום, והייתה נכונה להמשיך ולפגוע גם במקומות נוספים בגופו, אלא שאז קפץ החייל ששמר בכניסה לבית רומנו, תפס בחוזקה את ידה של המחבלת, הוציא ממנה את הסכין ובכך הציל את חיי בני.

הייתי אז בעבודה בבית המרקחת. הטלפון צלצל ועל הקו היה ראש הישיבה הרב בלייכר. נבהלתי כששמעתי את קולו: "מה קרה?" שאלתי בחשש. "אל תדאגי, הבן שלך נדקר, אבל הוא כאן לצידי ואת יכולה לדבר אתו"... ברגע ששמעתי את קולו של חננאל, נרגעתי.

המעגל נסגר

ועכשיו אספר איך נסגרים לנו כל קטעי הסיפורים לסיפור אחד מפליא של השגחה פרטית:

זמן מה לאחר סיפור ההצלה של בני חננאל הגיעה לבית המרקחת אישה ובחיוך אמרה, "שלום יהודית, עשי לי טובה, אני מאוד ממהרת ומבקשת לקבל את המרשם ללא תור".

"מה קרה?" – שאלתי.

"קיבלתי הודעה שבני יקבל היום תעודת הוקרה מהצבא".

"על מה ולמה?" – התעניינתי בסקרנות.

"הוא הציל פעם בחור ישיבה שערבייה נעצה סכין בגבו"...

"איפה?"

"בחברון".

"אוי, זה היה הבן שלי! הוא הציל את הבן שלי חננאל".

עיניה של האישה שמולי נצמדו לעיניי. ראיתי שהיא מנסה לשדר לי משהו עמוק יותר, אך לא הבנתי מה, ואז היא שאלה: "יהודית, אינך זוכרת אותי?"

לא זכרתי. הרבה תינוקות ניצלו ונולדו מאז השיחה שלנו. היא הזכירה לי את השיחה, היא סיפרה לי על מכתב הברכה שקיבלה מהרבי ללידת בן, היא התחילה לשחזר איך הבן נולד, איך היא גוננה על הבן היחיד שגדל, אשר ההשגחה הפרטית שלחה אותו לשרת דווקא בחברון. והבן הזה שנולד לאחר ההפצרה והשכנוע בבית המרקחת, הציל את הבן שלי מהפך החיים, בעיר האבות.

מעגל שנסגר.