קאיה מושקא, הנכדה שלי

אם לבעלת תשובה חולקת את סיפורה עם פרדי ברוד

"קאיה-מושקא" - ניסיתי לבטא את השם הזר והמוזר של נכדתי החדשה. הרגשתי שאת הצליל הראשון אני לא ממש הוגה היטב, וניסיתי שוב להוציא את הצליל ולגלגלו ממש מתוך הגרון, כפי שהבת שלי ביקשה: "ק-ק-ק-איה"... אוף, מדוע אי-אפשר היה לקרוא לה בשם קל יותר? דניאל, יואל, רבקה – כולם שמות תנ"כיים יפים.

מדוע. יש לי שאלות רבות של 'מדוע' – אבל תשובות, לא רבות כל-כך.

הבטתי אל העריסה של נכדתי בת השבועיים. זו פעם ראשונה שאני משמשת כשמרטפית לנכדה שהיא עצמי ובשרי. העריסה נרכשה במיוחד כדי שבתי וחתני ירגישו נוח לבוא ולהשאיר אותה.

מחלון הדירה שלי בקומה האחת-עשרה בבית מגורים רב-קומות, נשקף נהר ההאדסון במלוא הדרו. הייתה זו שעת בין הערביים, וקרני השמש שיוו צבעוניות מדהימה לנהר הזורם, שבו השתקף הנוף.

כן, זוהי הדירה וזהו הנוף שבהם גדלה גם בתי.

אני זוכרת אותה בת שבועיים. גם אז רכשנו עריסה קטנה. הגעתי הביתה מבית היולדות תשושה אך מאושרת. עשרות זרי פרחים, בלונים, מתנות לתינוקת (רובן בגוני הוורוד) ומתנות לאם המחלימה הגיעו ביחד אתי הביתה. בעלי פסע לפניי, אוחז את התינוקת החמודה, אימי הלכה בעקבותיי כשבידה מבחר מתנות, ואבי הצטרף אלינו מאוחר יותר בבית. זו הדירה שבה נחה עכשיו נכדתי קאיה-מושקא.

כבר אז התחלתי לטוות תוכניות עבור הבת שלי: היא תהיה הכי-הכי בכל תחום! ניתן לה חוגי העשרה, ביגוד יוקרתי, חינוך בבית-ספר פרטי ונשקיע בה כל מה שנוכל...

על יד מיטתה הקטנטונת שרתי לה שירי ילדים אמריקניים מוכרים, כל מי שראה אותה החמיא, והיא גדלה בדיוק לפי התוכנית: חרוצת הכיתה, מנגנת בפסנתר ומקובלת בחברה.

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" הייתי שואלת לעיתים תכופות את הבת שלי.

"אני רוצה להיות וטרינרית" – היא ענתה ברוב המקרים, ולפעמים שינתה את דעתה ורצתה להיות רופאה, מעצבת פנים, רקדנית בלט ועוד - כשתהיה גדולה.

ואז, בלי שהרגשנו, היא נהייתה 'גדולה'. אחרי סיום הלימודים בבית הספר התיכון התקבלה לאוניברסיטה היוקרתית 'ייל' שבניו-הייבן, קונטיקט. היא נרשמה בשנת הלימודים הראשונה לקורסים שונים, עד שתחליט באיזה מקצוע תבחר כמקצוע מרכזי, ואנחנו, בעלי ואני, השתדלנו ככל יכולתנו לרפד את הדרך עבור בתנו היחידה.

מה קרה לפתע? איך הגעתי להיות סבתה של תינוקת מקסימה בשם קאיה?

נדמה לי שהכול התחיל כשיום אחד הגיעה סטייסי הביתה לחופשת סמסטר והתעקשה לאכול רק פירות וירקות בדיאטה החדשה שלה. התאכזבתי, משום שהכנתי עבורה מאכלים שונים שאהבה ושהיום היא לא רוצה אפילו להיזכר שאי-פעם אכלה אותם... עבר יום, עברו יומיים, וסטייסי עדיין מתמידה בדיאטה הצמחונית... שבוע נוסף עבר לפני שגילתה לי שהיא אוכלת עכשיו רק אוכל כשר.

מה?! למה? מה זאת אומרת? בשביל מה? ההורים שלי התרגזו ביחד אתי. אבי, שהגיע ממשפחה פולנית, נזכר איך פעם שמרו גם בבית הוריו על כשרות, אבל הוא עזב את זה כשהגיע לאמריקה הגדולה. ודווקא הנכדה שלו צריכה לחזור לזה? היו לנו המון שאלות, אבל לסטייסי היו מעט תשובות. היא אמרה: "מאמי, אני אוהבת אתכם ובינתיים למדתי מעט כל-כך, אני עוד לא יודעת להסביר, אבל תאמינו לי שזה מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה ממני וגם מכם".

לא אתאר את התגובות שלי ושל הוריי (בעלי היה אופטימי יותר וביקש מאתנו לא להתערב ולהמתין עד שהפאזה הזו תעבור לה). רק אציין שאלו היו תגובות נגחניות ולא קלות, שהעכירו את האווירה בבית כולו.

בערב היינו יושבות אימא ובת מול נהר ההאדסון, בדיוק במיקום שבו אני יושבת כרגע, ומשוחחות. סטייסי האמינה שהיהדות שגילתה היא האמת האבסולוטית שמעניקה משמעות לחיים, והיא משאת נפשה.

אחרי מספר חודשים, כשסטייסי חזרה הביתה מהלימודים, היא כבר ביקשה שלא נשמיע מוסיקה בשבת ולא נחמם עבורה את האוכל הכשר שקניתי במיוחד. באותה תקופה היא הביאה הביתה צרור חוקים בלתי-מוכרים: מהיום רק חצאיות, מהיום בני הדודים אינם יכולים להושיט לה יד, מהיום אין רחצה מעורבת, מהיום... מהיום... מהיום...

אני נלחמתי. בעלי עודד אותה, ודמעות זלגו מעיניו. הוא כבר הבין שהבת שלו משנה כיוון לתמיד וזו דרך החיים שלה.

בשלב הבא סיפרה לנו סטייסי, שהתעקשה כבר שנקרא לה 'שרה' (השם היהודי של אם-בעלי שעליו חשבנו בעת לידתה, אלא ששינינו אותו לשם אמריקני), שהיא נפגשת עם בחור וזה נראה לה 'רציני'.

"את עוד לא בת עשרים ושלוש" – זעקתי. "את באמצע לימודים, עוד בלי תואר, בלי מקצוע... ומי זה הבחור? יש לו תואר? במה הוא עוסק? כיצד יפרנס אותך?""או-הו, מאמי" – צחקה סטייסי, שכבר הייתה נינוחה הרבה יותר מאשר בתחילת הדרך, "את שואלת כל כך הרבה שאלות בבת-אחת, איך את רוצה שאסביר? – ואולי במקום הסבר, אזמין את ברוך-בריאן לבקשר אצלכם ביום ראשון הקרוב?"

כשחלפה התדהמה הראשונית, הסכמתי, ואת מקום הוויכוח תפשו אין ספור קושיות אודות "הבחור". רציתי לראות מי זה שיקבל את היהלום שלי. קיוויתי שגם הוא אבן יקרה ושיבולתו להעניק חיים מאושרים לבתי (בסתר לבי קיוויתי שאולי אף ישפיע עליה להתגמש בנושאים שהפריעו למשפחתנו).

כשבריאן נכנס אל הבית, כמעט התעלפתי. אני זוכרת זאת בבירור; הבחור שעתיד להיות החתן של בתי נראה לי שחור ולא שייך לדירה שלנו, לתרבות שלנו ולמאה הנוכחית: זקן שחור, חליפה כהה ומגבעת שצבעה כצבע הפחם.

"הלו" – בריאן חייך חיוך מבויש, ולרגע עלה בדעתי שאולי גם הוא קצת חושש מהמפגש הזה.

"נו, אז איך 'ישיבה-בוחר' יכול לפרנס בכבוד את הבת שלנו?" – שאל בעלי כמעט ברגע שהתיישבנו.

בריאן השתעל מעט והגביר את הרושם שאמצעי פרנסה בוודאי אין לו...

השיחה קלחה. דיברנו על מזג האוויר, על העיר אטלנטה שממנה מגיע בריאן, על הבחירות לנשיאות ארצות הברית ועוד כהנה וכהנה. האמת? – בריאן עשה עלי רושם נפלא. הוא דיבר אנגלית רהוטה ונשמע אינטליגנטי ונבון. בשיחה חלק לנו כבוד בעדינות מתבקשת ואף הזכיר ברכה שהוא וסטייסי רוצים לקבל מהרבי מליובאוויטש בברוקלין (עליו כבר שמענו הרבה).

"ומה הלאה? מה תכניות שלך?" – בעלי לא הרפה מהנושא שהציק לו.

"אחרי החתונה אשמח לשבת וללמוד תודה שנה שלימה אחת. יש לי תואר שני בפיזיקה, ועדיין איני יודע אם אחרי שנה של לימוד תורה אמשיך לתואר שלישי". עיניו של בעלי התעגלו, ויכולתי להבחין בהבעת פניו שהצעיר שהגיע הערב לביתנו הרשים אותו מאוד, ולא רק בגלל השכלתו.

* * *

מעולם לא הייתי בחתונה יהודית כל כך. המוזיקה, החופה, הנרות, הברכות – כל אלה פרטו על נימי הרגש שלי, כך שמתחת לחופה הפסקתי להרהר בחברים שלנו ולקוות שייהנו בחתונה של בתנו.

והם נהנו, ועוד איך. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל במשך שבוע ימים. חברות הודו שתחילה חששו איך יהיה "בצד השני של המחיצה", אלא שהחתונה הייתה עליזה כל כך, עם ריקודים ועם כלה נחמדה שהתייחסה בחביבות לכל אורחת וסחררה אפילו את השקטות שבחברותיי. בקיצור: היה מקסים!

די מהר למדנו לאהוב את החתן שלנו. הוא לא התווכח על פלטה של שבת או על עריכת ליל סדר לפי מיטב הידורי חב"ד. בריאן (סטייסי קוראת לו ברוך) מדבר על מושגים פילוסופיים ומסביר כל דבר באופן משכנע כל כך. הוא מדבר על רצון ועל תענוג, על שינויי הרגלים ועל מהותו של האדם לעומת מהות הבהמה. הדיבורים שלו אינם מאיימים ואינם דורשים. הוא שכלתן ורגיש, וגם הוריי המבוגרים נהנים מכל דקה בחברתו.

אני מתבוננת בנכדתי הקטנטונת שמפהקת ומתמתחת בעריסה. בעדינות רבה אני מנענעת מעט את העריסה, כדי שהבובה שלי לא תתעורר לפני שהוריה יחזרו הביתה.

מתי הפסקתי אני להתנגד ולרטון? באיזה שלב עשיתי 'שולם' עם העובדות?

כשאני מנסה להניח את האצבע על הזמן המדויק, אני בטוחה למדי שזה קרה אחרי ששמעתי את החדשות. סטייסי סיפרה בהתרגשות רבה ובסוד מוחלט שהיא תהיה בעזרת ה' אם בקרוב, ושהיא עומדת להפוך אותי לסבתא. שאלתי את השאלות הרגילות: איך את מרגישה? מתי היית אצל הרופא? וכדומה. וכאשר סגרתי את הטלפון הנייד שלי, עצמתי חזק-חזק את עיניי. וואו, אני ממש לא מאמינה! אימא שלי צעירה כל כך והיא תהיה סבתא-רבא. גם אני מרגישה צעירה ועכשווית. כמה נפלא לקבל תינוק למשפחה בגיל צעיר – אני אהיה החברה הכי טובה של הנכד/ה שלי, החלטתי.

חברה של הנכד שלך? הרי הנכד לא יוכל אפילו לאכול אצלך... יש בביתך מראות שאליהם הוריו לא יסכינו ולא יסכימו... מה תדעי לומר לו שישמח אותו ולא יגרום לקונפליקטים?

הרגשתי שאני כבר אוהבת את היצור הפעוט שעתיד להיוולד. ההרגשה הציפה אותי, מילאה אותי ואת מחשבותיי והחלטתי שאעשה כל מה שצריך ואפשר, כדי שהבית שלי שמול נהר ההאדסון יוכל להכיל את נכד(ת)י החסידי(ת), בלי לגרוע מדרך החיים שלו.

גם היום השביס עוד לא מכסה את ראשי, ואני עדיין לא שומרת את כל השבת ואת החגים, אבל אני שמחה לספר שהמטבח שלי כשר למהדרין (ועכשיו אני כבר מתבלבלת פחות). על הסדינים שקניתי לעריסה לא מצוירות שום חיות טמאות ובחדר האמבטיה יש שתי קערות ושתי נטלות... וזוהי, כך אני מרגישה – רק ההתחלה.

לקטנה האהובה שלי אקרא רק 'מושקא'. קשה לי לבטא את החי"ת בשם 'חיה' עדיין, אבל אם בתחילה הייתי קצת נבוכה להציג את שמה בפני החברים שלנו, הרי שעכשיו אני גאה ואומרת: הכירו את הנסיכה שעשתה אותי סבתא. קוראים לה קאיה-מושקא, ואני רוצה עבורה את הכי-הכי טוב שבעולם. היא תלמד בבית ספר של בנות ולא תלך לאוניברסיטה, אני אעניק לה, בעזרת השם, את כל האפשרויות ללכת לחוגים בתוך הקהילה שלה, וכאשר תגדל, היא בוודאי תוכל לבחור בעצמה את המשך דרכה. יכול להיות שתהיה שליחה של הרבי מליובאוויטש ותלמד יהדות לכאלו שלא גדלו על ברכי המסורת.

ואני?

-אני אעזור לה בעזרת ה'.

בוודאי!