מספר דקות השתרר שקט, ואז הם שמעו שוב את הדפיקות, חלשות הפעם. מה קרה? האישה שלמעלה כבר אינה משוכנעת בטענותיה? אבי הילדים, הרב דוד סליצקי, ניסה לשוחח עמה מספר פעמים, אך היא רק הטיפה לו ואמרה שהיא לא אוהבת את כל הניגונים היהודיים הללו ושיהיו בבקשה שקטים יותר בשכונה היוקרתית.

מאוחר יותר, לאחר הבדלה, הם חשבו שוב אודות השכנה הגויה מהקומה למעלה. שפרה הבחינה שיוסף מתבונן בתקרה וזה גרם לה להביט למעלה. ואז גם אימא וכל ששת הילדים הצטרפו. כאשר האב סיים לומר "ברכה מעין שלוש" על היין, גם הוא הסתכל למעלה.

"אבא, מים נוזלים מהתקרה", אמר יוסף לחינם, שכן הכל ראו בבירור את המים הנוזלים.

רחל-לאה נראתה מהורהרת: "אולי זו הסיבה שהשכנה דפקה קודם. אולי משהו לא בסדר. אולי היא במצוקה?"

"בסדר, אעלה למעלה" – אמר האב – "מי בא אתי?"

"אני אבוא" – אמרה רחל-לאה – "אני בטוחה שמשהו לא בסדר".

האב וביתו נקשו על דלת הדירה. בתחילה נקשו בעדינות ולאחר מכן בנקישות רמות יותר, אך כל תשובה לא נשמעה. כל מה שהם הצליחו לשמוע היה קול של... מים זורמים.

"צריך לקרוא לבעלת הדירה. לה יש סמכות להרשות לנו להיכנס לדירה השכורה ולראות אם הכל בסדר. אני מתחיל להסכים אתך, רחל-לאה; משהו לא בסדר. משהו נשמע מאוד לא בסדר"...

בעלת הדירה לא הייתה כל כך נחמדה כשהפריעו לה בשעות שאינן שעות עבודתה, אבל גם היא לא רצתה שהבניין שלה ינזק ממים זורמים. היא העלתה סברה שאולי הגב' בוריס נרדמה בעוד האמבטיה מתמלאת במים... כן, זו יכולה להיות הסיבה לנזילה.

לא הייתה תגובה גם לצלצול הטלפון ולדפיקות של בעלת הדירה על הדלת, שהיו רמות יותר וחזקות יותר מהנקישות של הרב סליצקי. בעלת הדירה פתחה במפתח שלה את הדלת הנעולה והשמיעה מין אנחת חרדה כשראתה את השטיח "שוחה" בשכבת מים. נראה שהאמבטיה עלתה על גדותיה לפני מספר שעות. היא דידתה פנימה, לכיוון חדר האמבט, כדי להפסיק את זרימת המים. רחל-לאה ואביה ראו את הדיירת שוכבת ללא הכרה על הרצפה, כשרגלה מעוקמת בצורה לא טבעית.

האמבולנס הגיע דקות מספר לאחר שהתקשרו, וכאשר הרב סליצקי התקשר מאוחר יותר שמע דיווח שלמרות שהאישה המבוגרת הייתה בהלם, מצוננת מאוד ועם רגל נקועה, לא נשקפה ב"ה סכנה לחייה. מכל מקום, הרופאים החליטו להשאיר אותה בבית הרפואה למספר ימים למעקב, לוודא שלא נגרם נזק לריאות שלה.

"האם אתה חושב שהיא תסכים שנבקר אותה?" – שאלה רבקה סליצקי את בעלה. "אני מתכוונת לכך שגרמנו לה בחודשים האחרונים תחושה לא טובה עם כל הזמירות שלנו, והיא גם לא אוהבת יהודים"...

"אנחנו חייבים לבקרה" – ענה בעלה – "מלבד יחסי שכנות, עלינו גם להסביר לה מדוע לא הגבנו על דפיקותיה".

***

הם נכנסו למחלקה. גברת בוריס נראתה חלשה וחיוורת מאוד. היא הביטה לעברם בעיניים גדולות, אפורות, וכשהבחינה מי הגיע לבקרה, הביעו עיניה בושה.

"באנו לראות מה שלומך" – אמרה רבקה – "וגם לשאול אם יש משהו שנוכל לעשות למענך. דאגנו לך מאוד ואנו גם רוצים להתנצל".

"להתנצל?" – שאלה האישה בתמיהה – "מדוע להתנצל?"

"הילדים שלי אמרו שדפקת על התקרה שלנו, אך הם לא הבינו שדפקת בגלל הצורך בסיוע. הם חשבו ש..."

"אני יודעת. הם חשבו שאני כועסת על הרעש" – היא אמרה. "חשבתי על כך בעצמי ולכן לא המשכתי לדפוק, זה לא היה עוזר לי. ובכל זאת, בכלל לא הרעשתם. זה לא הרעש שמרגיז אותי. אלו הם השירים היהודיים שאתם שרים. הם כל-כך יהודיים, כל-כך מעצבנים". היא נרעדה.

"האם יש משהו שנוכל לעשות עבורך?" – שאלה רבקה במטרה לשנות את נושא השיחה.

"כן. הדירה שלי" – אמרה האישה – "השטיח וכל שאר החפצים בוודאי התקלקלו..."

"נכון, יש מעט דברים שהתקלקלו", התערב הרב דוד סליצקי, "אך עזרנו לבעלת הדירה אמש, לאחר שהאמבולנס הסיע אותך, וברוך ה' הצלחנו לייבש חפצים רבים".

"תודה. דאגתי מאוד ואני אסירת תודה על העזרה, בפרט שלא תמיד הייתי השכנה הטובה ביותר. היו אלו השירים"... – היא החווירה לפתע אף יותר ממה שהייתה קודם. "אוי, האלבומים שלי. התמונות. הם מונחים למטה בארון. האם נראה לכם שהתרטבו? אני לא רוצה שיתקלקלו לי. אין לי עוד משפחה, רק התמונות הללו"...

"נשתדל למצוא אותם", אמרה רבקה. "האם את רוצה שנוציא את התמונות אם האלבומים אכן רטובים ונניח אותן במקום יבש?"

פני החולה שינו צבע מלבן לארגמן. היא הרהרה מספר שניות ואמרה: "אני חושבת שכן. אולי תוכלו לבקש מהבנות שלכם לעשות זאת עבורי".

***

כאשר אלבומי התמונות נמצאו בדירה של הגברת בוריס, גילו הבנות שאלבום אחד התקלקל מהרטיבות וחייבים להוציא ממנו את התמונות מייד.

הרב סליצקי הכניס את האלבום לשקית קניות והוריד אותו לדירתם כדי ששפרה ורחל-לאה תוכלנה לעבוד. מהר מאוד שקעו הבנות בעבודה; הוציאו את התמונות וייבשו במגבת נייר – עבודה הדורשת המון זמן וסבלנות.

"היי, מהיכן מגיעה התמונה הזו?" – שאלה שפרה כשהיא הופכת דף – "איך, למען ה', יכולות תמונות כאלו להגיע לאלבום של אנטישמית כמו גברה בוריס?" – היא הראתה את התמונה לרחל-לאה והן הלכו יחד להראות לאביהן.

הרב סליצקי הביט רגע ולאחר מכן חייך. "נסתרות דרכי ה'" – הוא אמר – "אך הדרכים שלו מובילות תמיד להיכן שצריך... נדבר אתה היום אחר הצהריים".

***

בביקורם הבא הם חשו תחושה שונה לגמרי לגבי הגברת בוריס. עכשיו הם החלו להבין מעט את רגשותיה המנוגדים אודות יהדות בכלל וניגונים יהודיים בפרט. האם פה טמונה התשובה לדפיקות ?

לאחר שנתנו לה בגדים, תיק לכלי רחצה ועוד מספר פרטים שהיא ביקשה, ולאחר ששבו ושאלו לשלומה, הוציא הרב סליצקי שתי תמונות, צהובות מרוב שנים. תמונות של משפחה יהודייה, האם בכיסוי ראש, האב והבן בכיפות לראשיהם. האם אחת הילדות היא הגברת בוריס?

שוב הציף האודם את פני האישה הזקנה. "אני רואה שמצאתם את אלו" – אמרה ברוך לא אופייני – "אולי זה יעזור לנו להבהיר את הדברים. זוהי המשפחה שלי! הילדה הזו – זו אני. אני היחידה מכל בני המשפחה שניצלתי מהמלחמה. ניצלתי רק הודות לכך שהצטרפתי למשפחה גויה שהסכימה לטפל בי. הצטרפתי אליהם בכל – גם בנטילת חלק בדתם. אחרי הכל, לא ראיתי תקווה ליהודים; הרגו אותנו לאלפים, למיליונים, את משפחתי, את הרב שלנו, את המורים, את החברות – שום דבר לא נשאר ולי... לא הייתה ברירה.

בתחילה אמנם היה לי קשה, אך במשך הזמן התרגלתי והתחלתי לאהוב את הוריי החדשים שהצילו את חיי והיו כה טובים אליי. לאחר שנים התחתנתי עם האחיין של מארחיי ואז אף נהייתי חלק אמיתי מהמשפחה. נולד לנו בן אחד שמת לאחר זמן. ילדים נוספים לא נולדו.

"מלבד התמונות האלו, שבהם איני מסתכלת כמעט, בכלל שכחתי שהייתי יהודיה, עד ש... עד שהתחלתם עם השירים האלו. היו בהם אפילו שירים שזכרתי עוד מימי ילדותי. אני חושבת שהכעס שלי הגיע עם החסר שהיה לי והגעגועים להיות יהודיה. אני מצטערת שוויתרתי על הכל. פתאום הרגשתי צורך להיות חלק מהעם. חלק מהיהודים שמהם חתכתי את עצמי לעולם".

"מה גורם לך לחשוב שחתכת את עצמך לעולם?" – שאלה רבקה בשקט.

"עשיתי את זה לעצמי" – בכתה עכשיו הגב' בוריס בקול רם – "אני בעצמי וויתרתי על היהדות. חשבתי שהיהדות כבר איננה, ורק כאשר ראיתי את המשפחה שלכם, פתאום הבנתי שהיהדות חיה וקיימת.

"לאחר שבעלי הראשון מת, התחתנתי עם מר בוריס, אדם אנגלי, עמו עברתי לגור בשכונה האנגלית שבה לא גרים יהודים. רק לעיתים רחוקות היו לי רגשות אשמה ואני הצלחתי להעיף אותם מהר מאוד מעל פניי... זו הייתה המשפחה שלכם שהעלתה מחדש את הכל, כמו באה להתגרות באותם רגשות שהחבאתי והצנעתי. אין לי כבר מספיק זמן להתגייר. הזמן שנותר לי מדוד מאוד"...

"אינך צריכה להתגייר" – אמר הרב סליצקי – "את יהודייה! שום דבר לא יוכל לעולם לשנות זאת!"

"מה לעשות?" – שאלה האישה כשניצוץ של אור ניצת לפתע בעיניה.

"מה שמך היהודי?" – שאל הרב סליצקי.

"מנוחה".

"מנוחה" – אמרה רבקה – "את תשתחררי מבית הרפואה לפני שבת בעזרת ה'. בוודאי לא תסרבי לבוא אלינו לסעודת השבת. ואחר כך? – אחר כך כבר נראה אילו תכניות נוכל לעשות יחד כדי להקל מעלייך את הדרך בחזרה הביתה".