[הערת העורך: הורי הרבי מליובאוויטש, רבי לוי יצחק והרבנית חנה שניאורסאהן, סיכנו את חייהם למען היהדות תחת השלטון הקומוניסטי. רבי לוי יצחק נאסר ונשלח לגלות בתנאים לא תנאים. הוא נפטר בגלות בכ"ף מנחם אב.
דינה שרינוב התגוררה בשכנות למשפחת שניאורסאהן בדנייפרופטרובסק, שם שימש רבי לוי יצחק כרב.
סיפורה של דינה שרינוב כפי שסיפרה לפרדי ברוד.]
אני זוכרת טוב למדי את הרבנית חנה, אמו של הרבי. פניה היו אציליות מאוד. אני זוכרת אותה לבושה בחצאיות ארוכות וכהות, גם כשזה לא היה אופנתי. תמיד הייתה לבושה בקפידה, אריסטוקרטית ונעימה.
הייתי ילדה קטנה ואהבתי מאוד להגיע אל ביתו של הרב, שהכל כינוהו ר' לוי'ק. בית הרב והרבנית שכן באותו רחוב שבו שכן ביתנו. בכניסה לביתם היה מסדרון ארוך, ולשם הכניסו אותנו, אך אל החדרים הפנימיים מעולם לא נכנסנו. פה החלה הפרטיות של משפחת הרב. לפעמים הייתה הרבנית שואלת אם אנו רוצים בולים לאוסף הבולים שלנו, ואז הייתה מראה לנו מכתבים מהבנים שלה שהגיעו מעבר לים. נימה של גאווה הייתה נמסכת בקולה כשאמרה: "זה מהבן שלי (ואז היא הזכירה את שמו של הרבי), הוא עושה חיל בלימודיו"...
הפרס הגדול שלנו היה כאשר הרשתה לנו לקרוע בעצמנו, בזהירות, את הבולים מן המעטפות שנשאו עמן ריח של חוץ לארץ.
הרבנית הייתה מאוד טובה אל כולם ועזרה לכולם במאור פנים. השכנות אהבו להיכנס לביתה, אך איני זוכרת שהיא נכנסה אי-פעם אל שכנות לפטפט. היא הייתה ברמה אחרת לגמרי – מעל כולן.
בקשה חשובה
אבי היה מתפלל בקביעות בבית הכנסת ששכן באותו הרחוב. הוא היה מסור מאוד לרב והעריך את עצותיו.
בערך ב-1938, באחד מימות החורף, הגיע מישהו וביקש שאבי יבוא אל הרב. אימי שלחה אותי בדחיפות לקרוא לאבא ממקום עבודתו. באותו זמן אבא עבד במפעל שייצר דברי חשמל. עבודה זו הייתה נוחה, משום שהדירקטור-המנהל היה חסיד חב"ד וממתפללי בית הכנסת של ר' לוי'ק, והוא העלים עין מכך שאבא אינו עובד בשבתות.
הזעקתי אפוא את אבא מהעבודה והוא הגיע מיד. כמו לכל המתפללים בבית הכנסת, גם לאבא היה יחס מיוחד של כבוד אל הרב.
הרב אמר לאבי שהיו אצלו כבר מהמיליציה (מהמשטרה). טבעת החנק הקומוניסטית הולכת ומתהדקת סביבו, והוא יודע שיאסרו אותו בקרוב. על כן הוא מבקש מאבי שידאג לספרייה שלו. כמו כן הוא הפקיד בידיו מספר חפצי ערך ובהם פמוטות.
ביום שבו קיבל אבי את המשימות החשובות משכננו הקדוש, המימשל הסובייטי אסר את אביו של הרבי, הגאון המקובל הרב החסיד לוי יצחק שניאורסון ע"ה. הרבנית חנה נותרה ללא סיוע. גם החסידים המקורבים ביותר לא העזו להביע הזדהות, עקב הסכנה להיות בקשר עם אשתו של מי שהגדירו "שונא העם". למרות הכל הגיע אליה אבי זיכרונו לברכה, ר' מנחם גנזבורג, והביא בעבורה מצרכים בסיסיים שהצליח להשיג. הרבנית חנה מספרת על כך בזיכרונותיה ומתארת את אבי כ"אחד מידידינו שהוא באמת ראוי לכך שיזכירו אותו... הוא היה אחד האנשים שבאותה תקופה התגלו הכוחות הנעלמים שלהם"... ובאמת, אבי התגבר על חששותיו ונסע עם הרבנית לקייב להשתדל עבור בעלה.
[במאמר מוסגר אני רוצה לספר שהרבנית חנה מספרת במחברת זיכרונותיה אודות אבי, כי בהיותם בעיר דנייפרופטרובסק, כאשר היה מחסור גדול במצרכי מזון, היה אבא עומד שעות ארוכות בתור ומביא אוכל לבני משפחתו, אולם הוא-עצמו לא נגע באוכל, על אף שלא היה זה מאכל טריפה, והוא הסתפק בלחם שחור ובעגבניות חמוצות. בדאגתו לכשרות המאכלים, רעב יותר מאשר אכל.
כאשר הגיע חג הפסח, לקחו יהודים רבים את תלושי המזון של כל ימי החג ואחרי החג המירו אותם בקמח. לאבא הייתה משפחה בת שבע נפשות, ביניהם היו "מיוחסים" שקיבלו לחם לבן במקום שחור, ולא עוד אלא שקיבלו מנה כפולה... אנו הילדים היינו חלשים מאוד ואבא באמת השתדל להשיג עבורנו אוכל טוב. אולם, כאשר שמע מרבי לוי יצחק, רב העיר, שכרטיסי האוכל של החג אסורים האפילו בהנאה – לא התחשב בשום דבר ותלש מפנקס הלחם את כרטיסי השבוע כולו! בימינו קשה להבין עד כמה באותן שנים, בנסיבות הימים ההם, הייתה דרושה תקיפות עצומה כדי לעשות מעשה כזה. עד כמה שידוע לי אבא היה היחיד במשפחה שעשה זאת, ואם כי לנו הילדים זה חרה, בכל זאת פעולתו גרמה לנו להערכה כלפיו, עד שסלחנו לו על מעשהו זה].
רבי לוי יצחק אמר על אבא שיש לו ראש טוב, שהוא מבין היטב חסידות. אביו של הרבי שלח לו מפעם לפעם את כתביו ואת חידושי תורתו, ואבא נהג לעבור עליהם וללמוד אותם בשקיקה.
ובנוגע למילוי בקשת הרב:
קופסאות רבות מלאות בספרים הועברו בלילות מהספרייה של הרב אל מקום מיוחד בביתנו. אמנם הייתי ילדה קטנה, אך אני עדיין זוכרת שחלק מן הספרים היו בעלי כריכות עור ובעלי מראה מלכותי. את חפצי הערך קבר אבי על יד עץ גבוה מאחורי הבית.
אבא מגלה לי את הסוד
מספר שנים מאוחר יותר הצטרפה הרבנית אל בעלה במקום גלותו בקזחסטאן. הגרמנים היו בדרכם לעיר, ואנו עם כל בני המשפחה ברחנו מדנייפרופטרובסק.
טרם צאתנו את העיר, קרא לי אבא ז"ל ואמר: "דיניצ'קה, את הצעירה ביותר מילדיי ואני מקווה שאת תחיי שנים ארוכות ותחזרי למקום זה. דעי לך כי בדיוק בנקודה זו מתחת לעץ קברתי את חפציה של משפחת שניאורסון. כאשר ישובו מהגלות, עלייך להראות להם את המקום המדויק ולהשיב להם את רכושם".
ברחנו לכיוון בוכרה, שם הסתדרו אחיי בעבודה בבית חרושת גדול, גם אני מצאתי עבודה בקולחוז מרוחק, כאשר אני נוהגת בעצמי בסוס ועגלה קילומטרים רבים.
בדרך, מכל תחנה, נהג אבי לכתוב גלויות ומכתבים להורי הרבי ולדרוש בשלומם.
ככל הזכור לי, כאשר אבא שמע שבטשקנט התקבצו משפחות יהודיות ובנו שם קהילה, הוא רצה להצטרף לקהילה, אבל באמצע הדרך גבר הרעב והוא נפטר מאפיסת כוחות.
מרבי לוי יצחק קיבלנו גלוית תנחומין אחרי הפטירה. באותה גלויה הוא גם מבקש שישלחו את חפציו לעיר גלותו, כי הם יביאו לו תועלת גדולה. (גלויה זו נמסרה לרבי כמתנה ממני, על ידי בן דודי, ר' יצחק – איצ'קה – גנזבורג).
כאשר חזרנו אל העיר לאחר המלחמה, גילינו שגויים מתגוררים בביתנו ומן הספרים לא נשאר זכר ושריד. הגויים ענו לשאלתי כי אמנם היו בבית ספרים רבים, אבל הם השתמשו בהם להסקת התנור בימות החורף... על חפצי הערך הטמונים בחצר לא העזתי לשאול. רק כעבור מספר שנים העזתי לחזור למקום, אולם גיליתי לתדהמתי כי על המקום שבו אמור היה המטמון להיות, נבנה בית מלאכה גדול על רצפת בטון, בית המלאכה כיסה כליל על מקום המחבוא. סיפרו לי שגויים שהתגוררו שם התעשרו לפתע ומכרו את ביתם...
'תעודת ביטוח' לחיים
מספר חודשים לאחר מאסרו של הרב שניאורסון, הגיע אלינו בן דודי מצד אימי, בוריס-בערל גורארי ע"ה, וסיפר שבתוקף תפקידו כפקח על מסילות הרכבת, פגש ברב שניאורסון וכמעט לא הכירו. הרב הועבר אז ברכבת ממאתרו אל מקום גלותו. אותות השהייה במאסר ניכרו על פניו והוא נראה נורא ממש. בשקט סיפר הרב לבוריס כי הוא רעב מאוד. בוריס הצליח להעביר אליו את הכריכים שהיו אצלו והרב בירך אותו באריכות ימים. תמיד היה בוריס מספר לנו שבזכות הברכה הזו של הרב, הוא עבר את כל שנות המלחמה כשהוא מתנזר לגמרי מכל מאכל שאינו כשר. הרי היה לו "ביטוח" לאריכות ימים...
ר' לוי'ק אמר לבוריס: "תגיד לכולם שאני לא אשם בכלום ולא עשיתי רעה לאיש". הוא יצא לדרכו ואנו לא ראינו אותו שוב.
את בית הכנסת המרכזי הפכו הקומוניסטים, כמדומני, לבית חרושת לייצור בגדים. רק לאחר שהרב שמואל קמינצקי הגיע לעיר, לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, קיבל את המקום לעשותו בית כנסת מחדש, והיום הוא יפה יותר וגדול יותר ממה שהיה.
הייתה לי הזכות ואחרי שהרבנית חנה הגיעה כבר לארצות הברית, קיבלתי ממנה גלויה, שאותה שמרתי במשך השנים, על-אף שעקב התלאות ושליטת הקומוניסטים לא ידעתי כלל שהבן שלה נהיה הרבי, ושאנשים בכלל וחסידים בפרט, יתעניינו כל כך בכל פרט מחיי ההורים של הרבי.
הוסיפו תגובה