מרים אזולאי מספרת לפרדי ברוד:

נולדתי בצפון איי הפיליפינים, במחוז הנקרא לוזון, בת שנייה למשפחה נוצרית בת עשרה ילדים. אהבתי את החיים בכפר הקטן בו גדלתי. על יד הנהר הגדול גידלנו אורז וירקות, מטעי הבננות הירוקים השרו רוגע על החווה כולה, ואבא עסק גם בדיג.

בימי ראשון הלכה המשפחה לכנסייה, אך כאשר הייתי כבת שש עשרה ונסעתי למרכז הפיליפינים לצורך המשך לימודי בנקאות, הפסקתי לבקר בכנסייה ולא הרגשתי שייכת לשם.

היה קשה למצוא בפיליפינים עבודה וכך הרחקתי עד סינגפור, שם עבדתי שלוש שנים אצל משפחה סינית, ומשם סודרה לי אשרת עבודה וכניסה לעיר היפה טורונטו.

התמסרתי מאוד לאישה היהודייה שבביתה עבדתי. היא הייתה חולה במחלה ממארת ואני השקעתי את ימיי בסיוע על ידה. אפילו כאשר שכבה כבר על ערש דוויי בבית רפואה, ישבתי על יד מיטתה וטיפלתי בה כדי להקל מעט.

באותה תקופה הכרתי את בעלי, ניסים שיחי'.

זה מעניין כל-כך. ניסים מגיע דווקא מבית מסורתי, שומר מצוות. הוא עלה ארצה ממרוקו בתשכ"ב וגדל בנהריה, אבל לאחר גיוסו לצבא הסיר את הכיפה מראשו, ויחד עמה הסיר גם את הדבקות בתורה ובמצוות. בגיל מבוגר יותר הצטרף לשני אחיו שגרו כבר בטורונטו וכך הכרנו.

כשהקשר התחזק, הובהר לי שכדי להינשא עלי להתגייר.

על יהדות כמובן הרבה לא ידעתי, לא ידעתי גם עד כמה יהיה התהליך ארוך ומייגע, אך הלכנו לרב ספרדי בעיר שהפנה אותנו אל הרב החב"די, הרב דוד שוחט שיחי'. רק פעם אחת הייתי בבית כנסת, זה היה לאזכרה של המעסיקה הקודמת שלי. אך אותו ביקור בבית כנסת הותיר בי רושם עצום. ההשוואה בין הכנסיות (להבדיל) שבהן ביקרתי בשנות ילדותי, הפסלים והדיוקנאות שעיטרו ומילאו את המקום, לעומת בית הכנסת החמים בו היה ארון הקודש וספרי התורה. ועוד דבר: בילדותי לא ראיתי תפילות שבהן כל המתפללים חוברים יחד וקוראים מתוך ספר עם אותיות עבריות. באותה פעם משהו נפתח בליבי. הרגשתי שאני אפופה בקדושה, הרגשתי מין התעלות נהדרת שהותירה בי טעם נפלא.

הרב שוחט לא מיהר לקבל אותי לגיור. הוא נתן לי 'שיעורי בית' לקרוא ספרים רבים, הוא רצה שלפני ההחלטה הגורלית שלי אדע לקראת מה אני הולכת, ואעשה זאת מתוך רצון וקבלה. במקביל אמר הרב שוחט לבעלי שאם הוא רוצה בית יהודי, גם עליו חלה חובה להתחיל לשמור מצוות, וכך אט-אט החל גם בעלי לשמור מחדש על מצווה שהובילה למצווה נוספת ולעוד מצווה... ככל שאני התקדמתי בלימודיי, כך התקדם גם הוא בקיום מצוות שלא היו כלל חדשות עבורו, אך הפעם עשה זאת מתוך רצון ושמחה.

לאחר תהליך בן שנתיים וחצי, עברתי בהצלחה את הבחינה ואת תהליך הגיור, ולפני חג הפסח, בשנת תש"נ, התחתנו בחתונה יהודית כשרה, כשאני יהודייה לכל דבר, ומרגישה כמו אדם חדש ממש. המשכתי להשתתף בשיעורי היהדות של הרב שוחט גם לאחר הגיור והתקדמתי מאוד גם בידיעות וגם בשמירת המצוות באופן מעשי. את תעודת הגיור לא נתנו לי עד שנה שלמה לאחר מכן, שכן בית הדין רצה לוודא שאנחנו אכן מקפידים על המצוות והגיור היה רציני ואמיתי.

איפה התפילה מטורונטו?

מאחר שאימו של בעלי התאלמנה וחיה לבדה בנהריה, רצה מאוד בעלי לשוב ארצה ולגור על יד אימו.

אני יכולה לציין את השנה הראשונה בארץ כשנת התאקלמות לא קלה. היו כמובן קשיים של שפה ותרבות, אך היו גם קשיים של ביורוקרטיה ומנטליות. אתן לך רק דוגמה אחת קטנה שממנה ניתן ללמוד על הכלל כולו: הגעתי לקופת חולים והמתנתי כמו שצריך לתורי, אך אנשים נדחפו ונכנסו, ואני לא הבנתי מה קורה, עד שקלטתי שהאנשים פשוט אינם עדינים דיים כדי להמתין איש-איש לתורו והם ניצלו את תמימותי... (ייאמר לזכותה של אחת האחיות שגוננה עליי ונעמדה בתורי כדי לוודא...).

שבת אחת פגש בעלי חבר ש'סחב' אותו לתפילה בחב"ד. בהדרגתיות קניתי לעצמי עוד ועוד חברות נחמדות מחב"ד. גם בבית כנסת חב"ד הרגשתי הרבה יותר טוב. כאן לא הרגשתי שמסתכלים עליי כעל זרה. קיבלו אותי פה בזרועות פתוחות, חייכו אליי וכל פגישה נוספת עם נשות חב"ד רק חיזקה את הרגשתי הטובה. נשות הקהילה הזמינו והתעניינו וראיתי בהן בנות משפחה במידה מסוימת.

את בתי הבכורה, חנה, שלחתי למעון ויצו שהיה קרוב לבית. כשהגיעה לגיל שלוש הציעו חברותיי שאשלח אותה לגן חב"ד, אבל עדיין לא הרגשתי מספיק בטוחה כדי לנהוג לצד השני של העיר. כשהגיעה חנה לגיל גן-חובה, כבר הייתי בשלה להכניס אותה לגן חב"ד, וכמובן הבנות שנולדו אחריה, שרה, רבקה ויעל, כבר למדו בחב"ד מעת הולדתן, מייד מהמעון.

היום, כשבנותיי כבר התבגרו, אני יכולה להעיד כי אין כמו חינוך חב"ד כדי לגדל בו ילדות. קודם כל הערכים; צניעות, תפילה יפה, דרך ארץ וחינוך לכיבוד הורים, כל אלו מפליאים אותי מאוד. אמנם גם אני גדלתי בבית טוב וחינכו אותי לנימוסים, לשפה נקייה וכדומה, אבל בבית הוריי לא היו אלו חוקים של הקדוש ברוך הוא, אלא חוקים של הורים, ואילו כאן כל הערכים מוקנים כחוקיו של ה', ואי אפשר להתכחש להם. יש גם המון סיוע הדדי בקהילת חב"ד בכלל ובקהילה שלנו בנהריה בפרט. הנה בבית הספר מבקשים לפעמים מהבנות שלי (שאני מודה לה' על היותן באמת בנות עדינות וטובות) לעזור לחברותיהן בלימודים והן נענות בהחלט בשמחה, כי זו הדרך שאותה מעודדים בבית הספר, בו גם המורות מהוות דוגמא אישית מיוחדת במינה.

נסיעה שהדגישה את האושר

כן, חזרתי אל בית הוריי בפיליפינים לאחר שש עשרה שנה. לאחר שהתייעצתי עם הרב שלי, הרב דוד שוחט שליט"א, הודעתי להוריי שהשתניתי, הסברתי להם שאוכל לאכול רק סוגי מאכלים מסוימים, ובאמת יכולתי לאכול שם ביצים, ירקות ופירות.

כשחזרתי לבית הוריי הבחנתי שקצת שכחתי את השפה המדוברת (את אולי יודעת שבפיליפינים יש ארבעים ושמונה שפות מדוברות, ובמחוז שלנו, השפה היא אֵלוקַנו) אך הכול מדברים אנגלית, גם בגלל התיירות הרבה, ויש רבים הדוברים סינית, ותתפלאי... גם מעט ערבית...

הנסיעה הזו בחזרה לבית ההורים הדגישה אף יותר עבורי את האושר הרב שלי בהיותי יהודייה, בת לעם הנבחר.

*

את רוצה לדעת על השאיפות שלי? על מאוויי הכמוסים? – ובכן, איני צריכה לחשוב על כך הרבה מדיי: השאיפה הגדולה שלי היא שהמשיח יבוא בקרוב ממש.