עונג רב מהשתתפות בהתוועדות

ג' דחוה"מ סוכות תשי"ד.

אני מרוצה מכך שלא כתבתי בזמן האחרון – פשוט לא הייתי לגמרי בקו הבריאות, ועכשיו, תודה להשי"ת, אני מרגישה טוב בהרבה.

אינני רוצה להחמיץ את ההזדמנות לציין את העונג שזכיתי לו אמש, כששמעתי את בני שליט"א נושא דברים בפני ציבור של כמה וכמה מאות אנשים1.

את ה"לומדות" – לא אני הוא ה"מבין" כדי להעריך; אולם החלק שאותו הבנתי עשה עלי רושם רב בתוכנו העשיר2.

מובן שלא השתתפתי בהתוועדות עד סופה; הדבר קשה עבורי.

נעם לי לראות את המספר הרב של צעירים שנכח בהתוועדות, ואת ההתעניינות הרבה שהם מפגינים ביחס לכל העניינים השייכים לבני שליט"א. ראיתי כיצד הם מביטים בו באהבה שכזו, שלא ניתן לתארה במלים. רק לראות כיצד הם רצים בקבוצות מהרכבות התחתיות ומהמכוניות, האחד עוקף בריצה את חברו כדי שיוכל להקדים ולתפוס מקום, כדי שתהיה לו האפשרות לראות יותר ולשמוע יותר!...

המשתתפים היו מכל מיני חוגים: לא-חסידים וחסידים, פולנים וליטאים, זקנים וצעירים, חפשיים ואורתודוקסים, וכך גם הנשים. כל אחד חיפש דרכים למקם את עצמו כך שתהיה לו היכולת לא רק לשמוע את בני שליט"א, אלא גם לראותו.

יתן לו השי"ת בריאות והצלחה, כדי שיוכל לעשות את עבודתו ולהוציא אל הפועל את משאלות לבו, ללא הפרעות ומתוך מנוחת הגוף ומנוחת הנפש.

עשרים וחמש שנה לנישואי הרבי והרבנית

י"ב כסלו, [ה'תשי"ד]

זה כמה חדשים שלא כתבתי. בריאותי חלשה, ומצב-רוחי לא התאים לכך.

חודש זה – ולמעשה, ימים אלו במיוחד – מעורר בי זכרונות רבים. אינני רוצה לדבר על עצמי באופן אישי, שכן כשלעצמי אינני אלא חלק קטן למדי מכל המאורעות העולים במחשבתי ובזכרוני.

בעוד יומיים, כלומר ביום י"ד כסלו, ימלאו עשרים וחמש שנה לחתונתו של בני מ' מענדל שליט"א, לאורך ימים ושנים טובות, עם רעייתו תחי'. כמה מאורעות עברו בתקופה זו, בכלל ובפרט!

עוד בילדותו כבר היה גדול. אני נזכרת בכל השנים שבהן היה יחד עמנו – כיצד היה עושה הכל בפשטות, כדבר המובן מאליו, וכמה גדלות היתה במעשיו, כמה חן ואצילות יוצאים מגדר הרגיל!

את3 מסיבת החתונה ערכנו בביתנו. התחושות בלבנו היו בלתי-נעימות בעליל, אולם גירשנו מלבנו רגשות אלה באמצעות שמחה.

מבלי שאחפוץ בכך, מצטייר בדמיוני השולחן עם כל אלו שישבו בראשו. אנשים כה קרובים, מהם צעירים שנפטרו לפני זמנם. בצרות הכלל הפכו אף הם לקרבנות.

אח, כמה נאה התוועדו אז אנשים אלה, כמה אמת וכמה מסירות השתקפו בהתוועדות זו!

ביחס לאחדים מהם הרגשתי קלה יותר; אחרי כל שנות הסבל, ידוע לי לפחות המקום שבו נטמנו4. ישנם אחרים שאין לי שום דרך לברר כדי לדעת את מקום קבורתם5.

אני אינני נמנית עליהם, ותודה להשי"ת על הנחת שאני זוכה לה. אך ישנם מקרובי שנפטרו. יהי רצון שיהיו מליצים, ושחייו של מי שלכבודו התוועדו באותו יום יהיו מלאי הצלחה בכל הפרטים, ובאריכות ימים.

"דאגה בלב איש ישיחנה"

"דאגה בלב איש ישיחנה"6. ככל הזכור לי – ותקותי שאני אומרת את הדברים נכונה, ואינני טועה בהם – יש בפסוק זה שלושה פירושים:

1. להסיח את הדעת לחלוטין7 – זאת אינני יכולה עדיין.

2. להשפיל ולדחות את הדאגה מעליו8 – אני משקיעה כוחות לעשות זאת.

3. להסיח את הדברים בפני מישהו אחר – זאת אני מתאווה לעשות לעתים קרובות מאוד, אבל כמעט אין לי בפני מי לעשות זאת. משום כך אני מרשה לעצמי לעתים לרשום את הדברים על-גבי נייר, ככל שהדבר מתאפשר.

קשיי הריחוק מהבן ר' ישראל ארי' ליב

כ"ח טבת, תשי"ד

היום מלאו לי שבעים וארבע שנים. כך חולף לו הזמן. תודה להשי"ת, בני מ' שליט"א נכנס לבקרני כשבפיו איחולי כל-טוב לרגל היום. מבני הנוסף הגיע מברק בחתימות בני משפחתו, גם הוא בתוכן זהה.

אין רצוני להאריך הרבה. זה חדשיים שלא כתבתי. יש לי על מה להודות להשי"ת, ובני מ' מ' שליט"א יכול לומר "אני טוב לך מעשרה בנים"9.

אינני מאחלת לאיש לטעום את טעמה של אי-השתתפות בשמחה של בן, ולהיות רחוקים ממנו זמן כה רב. אנו נשאנו בסבל זה יחד, אני עם בעלי ז"ל, ומאז שנותרתי לבדי – הסבל עמוק וקשה הרבה יותר.

נהגתי לכתוב לבני הנוסף ולמשפחתו, ומפעם לפעם הייתי מקבלת מהם מכתבי תשובה. כשהייתי קוראת מכתבים אלה – בתקופה הראשונה את המכתבים הארוכים, המלאים דברי מסירות ונאמנות, ולאחר-מכן את המכתבים הקצרים10 – הרי היו בהם מלים שהיה בהם כדי לחמם את לבי למשך זמן רב, ובזכותם לא הייתי בודדה כל-כך.

זה יותר מחדשיים שיעצו לי11 שלא אכתוב להם, משום שחייהם קשים, וכתיבת מכתבי תשובה אלי אינה קלה עבורם. ואכן, במשך תקופה זו לא קיבלתי אפילו מכתב אחד.

כמה נעם לי לקרוא את מכתבה של נכדתי תחי', ובה המשפט "שולחת לך נשיקות רבות, סבתא"! דרישת-שלום זו, והעובדה שהיא אכן מתקיימת בפועל, הותירו בי רושם כה עז, פשוט הלם. אינני יכולה לחזור לעצמי. הדבר משפיע על בריאותי, ככל שאני מנסה להתחזק.

לכל-לראש – כואבת העובדה שהם נמצאים במצב שכזה. אני עצמי הרי לא הייתי שם. יתן השי"ת שיהיה טוב.

ושנית – חסר לי הוא עצמו. קרובי-הבשר שלי מעטים למדי, וככל שאדם מזדקן – הוא זקוק להם יותר.

הקב"ה עשה עמי נסים, כך ניתן לומר. הבה נקווה שהמצב ישתפר.

כל צרכיי מסופקים לי, תודה להשי"ת, באופן הטוב ביותר. אני רואה שבני שליט"א עושה יותר מכפי יכלתו. אני תפילה שבני שליט"א יהיה בריא אולם ויצליח בכל מעשיו.

כמו על הר סיני

[אחרי חג השבועות תשי"ד]

עבר כבר חג השבועות. זו השנה העשירית שאני לבדי.

אני מאמינה שאילו הייתי עובדת הייתי יכולה להרגיש טוב יותר, ואת תחושת החסר שבלבי הייתי אולי יכולה לגרש במקצת; אבל אין לי כוחות לכך. יש בי מין עייפות פנימית, שאינני יכולה בשום אופן להתגבר עליה.

זה עתה מסר לי מישהו – ידיד טוב, בעל הבנה טובה למדי – דברים שנאמרו בהתוועדות של בני שליט"א12. הוא דיבר בהתפעלות כה גדולה!

מילותיו היו: "היה זה בפועל ממש כמו על הר סיני"!

אני מבינה את גודל מעמד זה, ואני מעריכה זאת כך מכל לבי!

* * *