האיש שלא מקבל חבילות בשבת...

הצהרת אמונה במעוז הכפירה

לפני חג הפסח של אותה שנה התקיים גם מפקד אוכלוסין של כלל האוכלוסייה, ובין כל השאלות שעליהן נדרשו הנפקדים לענות היתה השאלה: "האם אתה מאמין?"

היו מאמינים שחששו לכתוב שהם אכן כאלו. בשבת עלה איפוא בעלי על הבימה בבית-הכנסת, בשעה שנכח בו קהל גדול, והכריז שתשובה שלילית על שאלה זו היא בגדר כפירה של ממש, ואסור ליהודי לעשות זאת.

לדברים אלו היתה השפעה כה רבה, עד שיהודי אחד, שעבד במוסד ממשלתי, עבודה שהיתה נחוצה לו לפרנסתו, ואשתו כתבה בשמו שהוא אינו מאמין – פנה אל המשרד שריכז את הנתונים הסטטיסטיים, והורה לתקן ולכתוב שהתשובה הקודמת לא היתה נכונה, ושהוא אכן מאמין. האיש היה מלא סיפוק על כך שהיה לו העוז לעשות זאת, ובא להודות לרב על כך שהשפיע עליו בכיוון זה.

דע מה שתשיב

לימים, במהלך החקירות שלאחר המעצר – חקירות שנערכו על-פי רוב בסביבות השעה שלוש-ארבע לפנות-בוקר – נשאל בעלי: כיצד עלה בידו, בשנה של מחסור חמור בקמח ובמוצרי מזון בכלל, להוציא אל הפועל פעילות שכזו בהיקף כה נרחב כפי שעשה בעניין אספקת המצה, ולא עוד אלא לצורך ענייני דת?!

על כך השיב בעלי, שהוא שיחד את קלינין כשביקר אצלו, ותמורת זאת העניק לו קלינין את הרשיון לכך... החוקר, ימח-שמו, השתתק.

שאלה נוספת ששאלו אותו במהלך החקירה היתה בעניין השאלה על האמונה במפקד האוכלוסין. היה ניכר שהדברים שנשא בעלי בבית-הכנסת נמסרו להם מלה במלה. מסתבר שהם הציבו בבית-הכנסת איש משלהם, שישים לב לאופן הנהגתו של בעלי ולמידת השפעתו על הקהל. כפי שנודע לנו אחר כך, נמצא להם אדם כזה מקרב המתפללים עצמם.

על שאלה זו השיב בעלי, שמאחר שהשלטון הסובייטי מקפיד שהכל יתנהל על-פי מידת האמת, והרי ייתכן מצב שיהודי שהוא אכן מאמין1 יכחיש את אמונתו ויענה תשובה שאינה אמיתית, מחשש שהדבר יפגע בפרנסתו או בדברים אחרים – הוא ראה צורך להבטיח שהציבור לא ירמה את האחראים על מפקד האוכלוסין באמצעות תשובה כוזבת...

אח, כמה מחוכמת וכמה פקחית היתה הדרך שבה השתמט מהם בעלי! ואכן, תשובותיו של בעלי סתמו את הגולל על שתי שאלות אלו.

י"א שבט תש"ח, 22 בינואר

חבילת מזון? לא בשבת!

לאחר חמישה חודשים של חיפושים אחרי בעלי, ונסיונות להשיג מידע על מקום הימצאו ולברר אם קיבל את הדברים ששלחתי על שמו לקייב ולדנייפרופטרובסק, בירורים שעליהם תמיד נעניתי ש"הוא איננו", ובעוד אני מחפשת עצות כיצד לפעול (עם מי להתייעץ לא היה לי, משום שהכל חששו לקחת חלק בעניין) – קיבלתי הודעה מבית-הכלא שביקטרינוסלב, ובה נאמר כי "ל. ז. שניאורסאהן"2 נמצא שם בתא שמספרו כך וכך, וכי אני יכולה להעביר אליו מצרכי מזון וכסף.

לכל-לראש שימחה אותי הידיעה על כך שהוא עודנו בחיים, ושנית – שיש ביכולתי להעביר אליו מה שניתן להעביר. סוף-כל-סוף – לאחר כל הקשיים והסידורים הרשמיים, אותם הייתי מוכרחה לעבור – העברתי אליו חבילת מזון.

מועד קבלת החבילות נקבע לפי סדר האלף-בית הרוסי, והתפרס על-פני עשרה ימים. בפעם הראשונה בעלי אכן קיבל את החבילה, וקיבלתי על כך קבלה בחתימתו. בפעם השנייה חל תורו של בעלי, על-פי האות הראשונה של שמו, ביום השבת. הכנתי אפוא את הכל מערב שבת, ובשבת בבוקר לקחתי עמי נערה רוסייה כדי שתטלטל את החבילה.

יותר מארבעה קילוגרמים של מזון לא הותר להעביר לבית-הכלא, ובמשקל זה נכלל גם לחם. לולא הייתי באה באותו יום – היה עלי להמתין עשרה ימים נוספים. מארבעת הקילוגרמים של לחם ששלחתי לו – נטלו פעמיים "מעשר"... ומאחר שהיה ברור שהוא לא אכל דבר ממאכלי בית-הכלא – סברתי שלכל הדעות מותר לי להעביר אליו מזון בשבת.

לאחר המתנה מייגעת מהשעה שבע בבוקר עד השעה שבע בערב, כשכבר החשיך לחלוטין, נמסר לי פתק – שתוכנו אף הוקרא בקול רם על-ידי המפקד, בנוכחותם של אנשים רבים שעמדו אף הם בתור (אם-כי הם לא הבינו את פירושו של הפתק שהוקרא): "מכיוון שהיום שבת, סירבתי לקבל את החבילה"!...

בנסיונות שכאלה ניתן לעמוד רק באמצעות החוסן הרוחני ויראת-השמים של בעלי.

כל זאת – לאחר שישה חודשים שבהם חי בעלי על לחם שחור ומים בלבד וסבל ייסורים גדולים, וביודעו שעליו להמתין זמן ניכר עד שיוכל לקבל חבילה נוספת!

בעמל רב הצלחתי לשכנע את האחראי למסור לו את החבילה כעבור שלשה ימים – אם-כי בעלי נהנה מאי-קבלת חבילת המזון בשבת יותר ממה שנהנה מקבלתה לפני הזמן הקבוע...

לאחר-מכן כונה בעלי על-ידי פקידי הכלא: "האיש שאינו מקבל חבילות בשבת".

הרבנית נחקרת

כשבועיים לאחר שהובא בעלי בחזרה לדנייפרופטרובסק3, בעצם יום השבת, הגיעו לביתנו שלושה אנשי נ.ק.וו.ד. כדי לערוך חיפוש נוסף, והפעם ביתר שאת. את כל ספריו וכתביו של בעלי, עליהם שמר תמיד יותר מאשר על חייו שלו4, הם כבר העלו עמם למכוניתם. לאחר בקשותיי הנמרצות אליהם להשאיר את הספרים בבית, הם התייעצו טלפונית עם האחראים עליהם, ובסופו של דבר החזירו את הספרים לידי. רק מידיו של היטלר5 לא יכולתי להצילם...6

מיד לאחר שלקחו את בעלי מן הבית לפני פסח – בבוקר שלמחרת – העבירוהו לקייב²³, אל בית-הכלא "נארקומווסקי"7, והושיבוהו שם יחד עם הפושעים הגדולים ביותר. יהודי אחד ראה כיצד מובילים אותו אל הרכבת, במחלקה השנייה, בליווי שני שומרים. הוא התרגש לראותו והתקרב מעט לעברו. אמר לו אחד השומרים לאותו יהודי: "כשהכהנים נושאים את כפיהם על הדוכן – אסור להסתכל... איש אל יתקרב אל הקרון ואל יספר מאומה"!

ככל שהיה רצונו של אותו יהודי עז למסור לי דרישת-שלום זו, בתקופה שבלבי קיננו ספקות אם בעלי נמצא בין החיים – הפחד מנע ממנו לעשות זאת, והוא סיפר לי על כך רק לאחר שבעלי היה כבר בגלות, בזמן שאני עצמי כבר ראיתי אותו.

מטרת החיפוש השני היתה מתוך תקוה למצוא ברשותי חומר נוסף כלשהו, כדי שניתן יהיה להרבות עוד יותר בחומרת חטאיו של בעלי. איזה חומר בדיוק – אינני יודעת.

לאחר החיפוש זומנתי למטה הנ.ק.וו.ד., ושם ניסו במשך מספר שעות לשכנע אותי לספר להם מה דיבר בעלי בימים-טובים, כשאנשים היו באים להיוועד אתו, וכן על קשרי המכתבים שלו עם חוץ-לארץ וכדומה, ומה כותבים הילדים, בעיקר הבן8 מאמריקה9. למעשה, על-אף כל הנסיונות להפחיד אותי – תשובותיי לא הוסיפו להם דבר, והמצב נותר כפי שהיה.

5 בפברואר 1948, כ"ה שבט תש"ח

דרישות שלום מבית-הכלא

במשך כל תקופה זו לא ניתנה לי ההזדמנות לראות את בעלי אישית, אולם דרישת-שלום כתובה קיבלתי. היה זה מכתב ממפרץ נאגאייב10, מאדם ששהה בחג הפסח בתא אחד עם בעלי בבית-הכלא בקייב. כפי שבעלי סיפר לאחר-מכן, היה זה פרופסור נוצרי, שעמד לאבד את עצמו לדעת, ובעלי הוריד אותו מחבל התלייה המוכן.

דרישת-שלום זו נעמה לי מאוד. כותב המכתב דיווח על מצב בריאותו של בעלי, וכתב שלעולם לא ישכח את "ל.ז."11 – את ראשו החריף ואת הידע הנרחב שלו. הם היו ארבעה אנשים בתא אחד, וכל שלושת האחרים חיו רק בכוח השפעתו של בעלי, שעודד אותם לבל יפלו ברוחם מכל העובר עליהם.

האיש התפעל גם מעוז-רוחו של בעלי: כמו על כל העצירים, נצטווה גם בעלי להסיר את זקנו. בין האסירים היו רבנים ויהודים מבוגרים יראי-שמים שניסו למנוע את גילוח הזקן, אך מאום לא עזר להם – הפקודה הוצאה אל הפועל וכולם יצאו כשהם מגולחים. אולם כשהגיע תורו של "ש."12 – הכריז בתוקף רב: "את זקני לא תטלו ממני!", והללו נבהלו מפניו ולא נגעו בו. ואכן, כפי שראיתי בעצמי לאחר-מכן, היה בעלי האסיר המזוקן היחיד. מטבע הדברים, רבים היו היהודים החסידיים ויראי-השמים שקינאו בו על כך...

בסוף אוגוסט 1939 הוחזר בעלי לדנייפרופטרובסק²³, וניתנה לי האפשרות להעביר אליו חבילת מזון פעם בעשרה ימים, אך מלבד זאת לא היתה לי כל אפשרות לדעת מה נעשה עמו. היו בבית-הכלא רופאים ממכרינו שראו אותו, וכן בעלי-תפקידים אחרים שראו אותו בכל יום, אולם לי הם לא אמרו אף לא מלה אחת. ומשנמצאו אי-אלו מעובדי המקום שאכן היו מוסרים דרישות-שלום ממנו – התברר לאחר-מכן שהן לא היו אמינות.

אולם דרישת-שלום אחת אכן קיבלתי מבעלי, באחד מימי השבת. היה זה כשבעלי הובא אל העיר, והורד מן הרכבת במרחק מספר קילומטרים מן העיר13. נכח שם אחד ממכרינו, שסימן לבעלי באמצעות שיעול מעושה כי הוא מזהה אותו, וקיבל על כך מענה – גם הוא באמצעות שיעול. לפי דרישת-שלום זו, שנמסרה לי מיד, בעלי נראה היטב, ונראה היה כי הוא עומד איתן.

כפי שסיפר לי אחר כך, הוא סבר באותה עת שבודאי הוא עומד להשתחרר, ולכן היה מצב-רוחו טוב בהרבה. אולם לאחר-מכן הכל השתנה ונעשה גרוע יותר.