ב"ה, יום ד', צום גדליה תש"ח, 17 בספטמבר 19471

לא סופרת אנוכי ולא בת סופר, וחפצי הוא רק לרשום מעט זכרונות מבעלי ז"ל, מהשנים האחרונות לחייו.

אני מסופקת אם אוכל להגשים זאת, משני טעמים: ראשית – פשוט איני יודעת אם אוכל להביע בכתב את כל הזכור לי, ושנית – איני יודעת אם תהיה לי מנוחת-הנפש הנדרשת למלאכה שכזו.

המעצר

ביום 28 במרץ 19392, בשעה שלוש לפנות בוקר, הגיעו לביתנו, שברחוב באריקאדנע 13, ארבעה אנשי נ.ק.וו.ד.3, ושאלו היכן הוא הרב שניאורסאהן.

מיד כשהתחלתי ללכת אל החדר שבו שהה בעלי, כדי להודיע לו על ה"אורחים" – צעדו הללו אחרי, ואז הבחנתי שהם נעמדו כשומרים בכל דלתות הכניסה והיציאה של הבית. מיד, ללא גינונים, הם קראו את בעלי אל חדר עבודתו, והמבוגר שבהם הציג בפניו צו המורה על חיפוש ומעצר.

מבלי לאבד רגע, הם ניגשו מיד לעבודה, כלומר – לחיפוש. הם חיפשו ופשפשו בכל הספרים, שעמדו בחמישה ארונות גדולים, מבלי לדלג ולו על ספר אחד. אחד מהם היה יודע-ספר, וכל אימת שהתעורר בהם חשד על אחד הספרים – קראו לו כמומחה.

ספרי קבלה, כתבי שאלות-ותשובות רבניים, התכתבויות רבות עם חו"ל באמצעות מכתבים ומברקים – את כל אלו הם סרקו; מכתבים מהרבי4 נ"ע, תעודות סמיכה5 מאת ר' אליהו-חיים מלודז'6 ומאת ר' חיים7 מבריסק8, כתב-רבנות מיפו למשרת רב ראשי9 עם אשרות כניסה לכל המשפחה, מכתבים מהג'וינט בעניין סיוע עבור מחוז יקטרינוסלב, ועוד מסמכים כגון אלו – הם לקחו עמהם.

בארון נפרד, בין ספרים יקרי-ערך, היה מונח ספר שבו שורה בכתב-ידו של אדמו"ר הזקן, וכן "ביכל" חסידות שלם בכתב-ידו של הצמח-צדק. הם החתימו ספרים אלו במספר חותמות, והשארתי אותם כך עד שנסעתי משם. אשר לכתבי החסידות שלו עצמו – שמנו אלפי דפים – הם התלבטו ביניהם, ולבסוף ארזו אותם בחבילה והשאירו אותה במקום.

שלשה מהם עבדו כל העת, בלי להפסיק רגע. בשעה שש בבוקר, לאחר שסיימו לעבור ולחפש בכל החדרים, אמר המבוגר שבהם: רבי, התלבש ובוא!

הדבר היה כשבוע לפני חג הפסח. ביודעו היטב שלא יהיה בביתו בחג, ביקש בעלי שיורשה לו לקחת עמו שני קילוגרמים מצות שהיו ארוזות בחבילה, והללו נתנו לו את רשותם. לשאלתי איך אדע את מקום הימצאו כדי שאוכל להעביר אליו מעט כסף ומזון, הם הורו לי להגיע למחרת בשעה שתיים בצהריים אל מפקדת המשטרה, ואז אדע הכל.

למחרת הלכתי לשם, אך לדאבוני לא נודע לי דבר. על כל בקשותיי לאפשר לי להעביר אליו דבר-מה – השיבו שהוא איננו. בראותי שהמצב בכי-רע, מסרתי לתובע הצהרה כי בעלי חולה, וכי אם לא אביא לו דבר-מה מביתי לאכול – לא יאכל שם דבר בפסח, ולכן בקשתי שיותר לי להביא עבורו מזון מביתי. על כך ענו לי רשמית שלא יינתן לי לעשות זאת, אולם בבית-המעצר מכינים עבורו את כל המזון הדרוש לו על-פי דין.

בראותי בפרוטוקול המעצר את חתימת האדם שתחת השגחתו היה בעלי נתון – טלפנתי אליו למשרדי הנ.ק.וו.ד. מדי יום, בבוקר ובערב, ובכל פעם הוא מסר לי דיווחים חיוביים ביותר, והצהיר כי דואגים לצרכיו של בעלי, וכי בעלי לקח עמו סידור, והוא יושב וקורא בו.

כך עברו עלי חמישה חודשים. בכל עשרה ימים, כשהגיע היום שבו היה תורו – על-פי שמו – לקבל חבילה, הייתי הולכת אליו כדי למסור לו מצרכי מזון או בגדים להחלפה, אולם תמיד אמרו לי שהוא איננו, על-אף שהתובע היה אומר לי שהוא אכן נמצא שם.

מרגלים בחצר בית הרב

כחודש לפני מעצרו של בעלי, הבחנתי בשני "שקצים" שהתהלכו סמוך לחצר ביתנו במשך כל היום, עד שעה מאוחרת בלילה, כשהם בוחנים היטב כל מי שראו שם. מלכתחילה חשבתי שחשדותיי נובעים מ"מרה שחורה", אך חודש לאחר מכן ידעתי כבר היטב שהיו דברים בגו...

בפורים התוועד בביתנו קהל גדול עד השעה שש בבוקר. ביניהם היו – מלבד אנשים מבוגרים – גם מספר ניכר של צעירים, וכן תלמידים אחדים ממוסדות ההשכלה הגבוהה, שעליהם חל איסור חמור להימצא בסביבה שכזו. בעלי אמר אז הרבה "תורה" בהתלהבות רבה, והקהל היה מלא שמחה ורגשי מסירות כלפיו. היו גם ריקודים, דבר שבאותם ימים היה מפחיד אף לחשוב עליו. משום-מה דוקא באותה התוועדות היה קשה עליהם להיפרד ממנו. מאוחר יותר עלה בדעתי שלבם ניבא להם כי זוהי להם ההתוועדות האחרונה במחיצתו.

לאחר ההתוועדות, כשהמתכנסים יצאו סוף-סוף מהבית, הם לא יצאו כולם בבת-אחת, אלא שניים-שלושה אנשים בכל פעם, כדי שלא לעורר תשומת-לב. לאחר-מכן, כשיצאתי אל הרחוב, ראיתי את שני ה"שקצים" מתהלכים שם.

בבוקר שלאחר המאסר נעלמו שני ה"שקצים". ניכר היה שהם הוצבו במיוחד על-ידי השלטונות כדי לעקוב אחר הנעשה בבית.

מצות מהודרות באישור סובייטי

באותה שנה10 התקיימה אפיית מצות מטעם הממשלה, אולם היו אלה מצות רק בצורתן החיצונית; הן לא התאפיינו בכשרות כלשהי.

הדבר11 לא נתן לבעלי מנוח, והוא קיבל על עצמו להביא לכך שכל החפץ במצות כשרות על-פי דין – יוכל להשיגן. הוא התמסר איפוא למלאכה: שתי טחנות-הקמח הגדולות ביותר הוכשרו, נרכשו נפות חדשות, הוצבה השגחה באמצעות משגיחים רבים, ונשלח אל מועצת העירייה מכתב ובו עשרה סעיפים שבעלי דרש שייושמו בשעת האפייה ובנקודות המכירה של המצות, וכן דרישה שכל מה שבעלי יורה או יקבע, או ישלח את דייניו להורות ולקבוע – יקויים במלואו.

התשובה שהתקבלה היתה שכל דרישותיו של בעלי ימולאו, והובטח שאפיית המצות תהיה רק בקמח שבהשגחת בעלי, ולא בקמח רגיל מן השוק.

באותה תקופה ניזונה האוכלוסייה באמצעות מערכת של כרטיסי מזון, שעל-פיה הוקצבו לכל אדם שלושים גרם לחם ליום בלבד. כמו-כן לא ניתן היה להשיג שקים חדשים, אף לא במוסדות הממשלתיים החשובים ביותר. במקרה זה, לעומת זאת, הורו השלטונות בדנייפרופטרובסק לדאוג לאוכלוסייה היהודית לאלפי שקים חדשים ולמצות כשרות שנאפו מהקמח הלבן ביותר – בה בשעה שלכל השאר הוקצב לחם שחור בלבד!

התוצאה היתה, שרבים מכל רחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה, ואפילו ממוסקבה ולנינגרד, נסעו לדנייפרופטרובסק כדי לרכוש מצות. כל בתי-הכנסת היו מלאים בארגזיהם הריקים של הקונים שהמתינו לקבלת המצות.

בכל ערב-שבת לפנות-ערב פנו טלפונית מכל המאפיות בשאלה באיזו שעה יש לסיים את האפייה, ובאיזו שעה במוצאי-שבת ניתן להסיק את התנור מחדש. כמו-כן שאלו כיצד לנהוג ב"מים שלנו".

כל זה התרחש – אין לשכוח – בתקופה שבה אדם פרטי, לו חפץ לקיים אורח-חיים דתי, לשמור שבת במידת האפשר וכו' – היה צריך להסתתר בחדרי חדרים, כדי שאף אחד מהשכנים, או אנשים זרים אחרים, לא ירגיש בכך!

במקרה אחד דיווח אחד המשגיחים שעיסות במשקל ארבעה פוד12 קמח הושארו על השולחן למשך חמש דקות מיותרות, ובעלי הורה מיד להעביר את הבצק למאפיות אחרות של חמץ, ועבור המצות הובא קמח חדש.

המפקחים הסניטריים שאלו שוב ושוב כיצד לעשות כל דבר כדי שהמצות יהיו כשרות ומהודרות יותר לפסח.

אפילו תחת המשטר הישן13, בשעה שהדת עמדה איתנה על תילה – לא התקיימה בשום קהילה אחרת אפייה שכזו, כפי שעלה ביד בעלי לפעול תחת המשטר הנוכחי!

ליהודים שהיו מעוניינים בכך היתה זו שמחה אמיתית, ולבעלי היה זה תענוג רוחני אמיתי. הוא הקריב הרבה מבריאותו כדי לדאוג לכך שיהודים אחרים ייהנו משמחת יום-טוב, ואילו הוא עצמו לא ידע שמחת יום-טוב כלל באותו הפסח: כשהגיע החג הוא ישב כבר מאחורי סורג ובריח, ובמשך כל שמונת ימי החג הסתפק במים ובחבילת המצות שלקח עמו, ושממנה אף הותיר מספר פיסות לצורך פסח שני14.

כדי להביא כל זאת לידי פועל נסע בעלי פעמים אחדות לחרקוב15, ושם עלה בידו להשיג את הסכמתו של הקומיסר העממי16, וכן את הסכמת קלינין17 במוסקבה.