חיים שאין בהם בושה וכלימה

מוצש"ק כ"ח מ' חשון [תשי"ג].

זה עתה יצא בני שליט"א, יהי רצון שיזכה לבריאות ולהצלחה. הוא יגע מאוד, ובכל זאת לקח עמו עבודה רבה לביתו.

מילדותו היה תמיד עוסק בלימוד. אינני זוכרת שאי-פעם איבד מזמנו לבטלה.

יש לי ממנו, תודה לא-ל, רוב נחת. הוא אדם גדול באמת, בעל נשמה טהורה. הוא עושה למעני רבות, ובעיני זוהי זכות שאני זוכה לה לאחר הצרות שעברו עלי.

ישנם דברים רבים שאינני יכולה לספר לו, ולשם מה?

אני1 זוכרת כיצד היה בעלי ז"ל אומר ברגש כה רב, ב"יהי רצון" שבברכת החודש2, את המלים "חיים שאין בהם בושה וכלימה" (בתקופה שהתקיים כבר מניין מתפללים היה בעלי אומר אתם גם "יהי רצון" זה, אם-כי בביתו לא היה אומר זאת). שמתי לבי לכך, שעל-אף שב"יהי רצון" זה ישנן בקשות נוספות, שגם להן היינו זקוקים מאוד – הרי רגש כזה שבו אמר את המלים שהזכרתי לעיל לא הורגש באף אחת מבקשות אלה. כנראה עניין זה כואב יותר...

הבדידות מפיגה את השמחה

יום ראשון, ב' שבט [תשי"ג].

בכ"ח טבת מלאו לי שבעים ושלוש שנים3. ביום זה קיבלתי את אזרחות ארצות-הברית. שני מאורעות שעשויים היו להביא שמחה, אך כמה הורגשה הבדידות!

נו, תודה לא-ל על שהגעתי לכך. בני, יאריך ימים, איחל לי כל טוב, ואילו מבני הנוסף4 – שאותו לא ראיתי זה עשרים וארבע שנים, דבר שאף הוא אינו מן הקלים – הגיע מברק בחתימת אשתו5 ובתו6, שאותן, כמובן, אינני מכירה.

שני אופנים של שלילת חופש

[אחרי ט"ו בשבט תשי"ג]

מבלי שארצה בכך, חולפות בראשי מחשבות מן העבר. אומרים שאסור לחטוא גם במחשבה.

זה עתה היה ט"ו שבט. יום זה הזכיר לי הרבה. המאורעות אינם נשכחים כלל, וה"אבידה" – אפשר שהיא מורגשת עוד יותר.

אני זוכרת כיצד סיפר לי בעלי ז"ל את הדברים הבאים:

בפעם הראשונה שהסירו מעליו את השמירה, לאחר אחד-עשר חודשים במאסר (היה זה ב-1940, באלמא-אטא), ואמרו לו שבאפשרותו ללכת לאן שירצה, ובלבד שלא יצא מתחום מדינת קזחסטאן – היה זה בעיניו חופש שאין כדוגמתו. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו מצב שבו איש אינו עוקב אחריו ואיש אינו בוחן את מעשיו.

נפשו חשקה כל-כך לחלוק שמחה זו עם מישהו, ובוודאי היו עולים במוחו רעיונות רבים לשיחה תורנית בעניין זה, אבל לא היה שם אפילו יהודי אחד שניתן היה לומר לו דבר-תורה, ושוב היה על בעלי לחנוק את הרצון בתוכו, אם-כי באופן אחר7.

הוא סיפר לי זאת חדשיים לאחר-מכן, וגם אז חווה זאת מחדש בעוצמה רבה.

הטרגדיה של אובדן הכתבים

חייו של בעלי היו טרגדיה, והמצב שלאחר הסתלקותו – טראגי אף הוא.

הוא כתב כל-כך הרבה בימי חייו; ובכן – אלפי גליונות נייר כתובים נשארו בחדר עבודתו שבביתנו, שנחרב על-ידי היטלר, ואילו את שאר כתבי החסידות והקבלה משש שנות נדודיו, דהיינו עד שבועיים לפני הסתלקותו – השארתי במוסקבה, שם נלקחו ממני הכתבים והונחו במקומות מסתור8. מי יודע היכן הם עתה?

סגולה לאריכות ימים

י"א סיון [תשי"ג].

היום מלאו חמישים ושלוש שנה מחתונתנו9. בתקופה זו עברו מאורעות רבים – הן בכלל, והן על כל אחד בנפרד.

יכולה אני לומר "קטנתי מכל החסדים"10; אבל לא מזמן שמעתי פירוש על פסוק זה, שמרוב החסדים שעושים עם האדם מלמעלה – הוא קטן והולך, שכן כל מאורע שעובר עליו מחסר מעט מכוחותיו, הגשמיים והרוחניים כאחד, ככל שינסה להתחזק.

זה זמן-מה שאני מרגישה חלשה למדי. בקשתי מהשי"ת שלאיש לא ייגרמו טרדות בגללי. מאוד אינני חפצה להקשות על איש. אקווה להשי"ת שיעזרני ואל יטשני.

עולה בדעתי מחשבה, דבר שאולי איננו נחוץ, אבל חפצה אני לכתוב זאת:

במשך הזמן שאני חיה כבעלת-הבית לבדי, הצטברה כמות ניכרת של חפצים (בלי עין הרע, יש לומר) שבני שליט"א העניק לי בשמחה רבה ובעין יפה – ישלם לו השי"ת כל טוב, ויוכל להמשיך בעבודתו בכוחותיו הגדולים, מתוך בריאות ושמחה – כדי שאשתמש בהם, והדבר יגרום לו עונג.

לאחר אריכות ימיי – יימסרו חפצים אלו לבני הצעיר ולמשפחתו יחיו.

אולי זוהי מחשבה פסימית, אבל אין זה משנה. יש בזכרוני שבעלי אמר פעם שעריכת צוואה היא סגולה לאריכות ימים.

זה עתה יצא מאת פניי בני, יאריך ימים. ביקורו מעניק לי חיות למשך המעת-לעת, עד מחר אי"ה.

הוצאת מכתבי רלוי"צ לאור

עברו מספר שבועות. אינני חשה בטוב יותר, ואולי חלשה מעט יותר. ייתכן שאין זה אלא מצב-רוח זמני השורה עלי, והוא ישתפר בעתיד.

אני מאחלת לעצמי שאזכה לראות בהדפסת מכתביו של בעלי ז"ל הנמצאים בכתובים11, כדי שיצא לאור משהו מתורתו של "מעיין הנובע" שכזה, שלא הפסיק לרגע מלחשוב בדברי תורה, ובמקום שלא היתה לו האפשרות להביע את מחשבותיו בדיבור – כתב אותן חלקים-חלקים על-גבי נייר.

אין ספק שיש לי הזכות לקוות לכך לאחר כל מה שראיתי בחיי. איך שהוא, זהו דבר שהיה צריך להיעשות. אינני יכולה לסייע להביא זאת לידי פועל, אבל רצוני עז שהדבר יתבצע, ותקוותי שבסופו של דבר כך יהיה12.

יום ו' י"ט מ' אב, תשי"ג.

היום מלאו תשע שנים להסתלקותו של בעלי ז"ל. עם כל שנה שעוברת מורגשת יותר הבדידות. ביום זה מתעוררים יותר איכשהו כל המקומות הכואבים.

משאלתי היא שבני שליט"א עם רעייתו תחי' יאריכו ימים, שיהיה להם טוב ונוח בפשטות, ושנזכה ליהנות זה מזה.