ביקוריו היומיים של הרבי
זה עתה יצא מאת פניי בני שליט"א, שעליו כתבתי כאן לעיל. הוא נוהג לבקרני – אל נא יופרע הדבר בהזכירי זאת (כפי שנוהגות הנשים לומר) – מדי יום ביומו1, וביום שישי בשבוע – פעמיים. הוא עושה את חיי טובים הרבה יותר, וגורם לי – כפי שנהוג לומר כאן – להרגיש טוב יותר.
החדר שבו אני מתגוררת עתה2 אינו גדול כלל; אך, משום-מה, בזמן שהוא נמצא כאן – נראה לי החדר גדול יותר. דברים רבים הגורמים לי אי-נעימות – איני מרגישה אותם כלל באותה שעה. אני חיה בכוח ביקוריו – בכוח מסירותו האצילית ורוממותו הרוחנית – עד לביקור הבא, המתנה הנמשכת כמעת-לעת.
מצער אותי רק כשאני מבחינה בכך שהוא אינו חש בטוב, כשאני רואה על פניו לאות כבדה – אם-כי הוא מתאמץ מאוד להראות לי כאילו אין זה המצב.
לכל-לראש – הוא עובד הרבה מאוד; ובנוסף לכך, הוא נאלץ לחוות דברים שמדת האמת הטהורה שבו – אי-יכולת ואי-רצון לפעול בדרך של תחבולות ותכסיסים – אינה יכולה לסבול, ומובן שהדבר משפיע עליו מאוד ומפריע את מנוחת-נפשו. הוא גובר על כך רק בזכות דעתו הרחבה.
אני תפילה לה' שיחזק בריאותו באריכות ימים.
"שר החינוך" של אדמו"ר מוהריי"צ
אני נזכרת בבני, בתקופה שלפני נסיעתו מאתנו3. קרוב לעשרים שנה לא ראיתיו.
באותה תקופה, הרבי4 (לימים חותנו) זצ"ל – שהכיר מיד במעלותיו – כמעט שלא הניחו ללכת מעל פניו, ובכל פעם קרא לו אליו לצורך עניין אחר. הוא אמר שהוא ממנה אותו ל"שר החינוך", ובמקרים רבים שהיה צורך ב"לומדות" ובידע כללי למטרה כלשהי – מסר הרבי לידיו את הוצאת העניין אל הפועל5.
"חתן שכזה – לא אמצא שם!"
כשמסר הרבי את רשימת האנשים שעבורם ביקש היתר יציאה מרוסיה, נכלל בחשבון גם בני מ.מ. שליט"א.
עבור כל אחד מהרשומים מסר הרבי טעם נפרד לבקשתו לצרף אותו אליו – טעם שהשביע את רצונם של פקידי הממשל.
אולם כשהגיעו לשמו של בני, שאלו הפקידים: "לשם מה אתה זקוק לו?"
הרבי השיב להם, שהוא רוצה בו כחתן לבתו6.
על שאלתם "וכי גם חתן צריך אתה לקחת מכאן?!" – השיב להם הרבי בתוקף: "חתן שכזה – לא אמצא שם"!
ב' ניסן תשי"ב
הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע
יום זה מזכיר לי בכל פעם דבר אחר. מלאו כבר שלושים ושתיים שנה, כמדומתני, להסתלקות הרבי נ"ע.
אני זוכרת את הגעת הידיעה. באותה תקופה היה מצב התקשורת באמצעות הדואר והרכבת גרוע מאוד, אבל הידיעה על ההסתלקות הגיעה בו ביום.
אין בפי מלים לתאר את הרושם שידיעה זו עשתה עלינו. ההרגשה היתה כאילו החיים כולם נעצרו במקומם. כך היתה ההרגשה בביתנו ובבתי הקרובים אלינו, וכמובן – ברוב בתי אנ"ש. בעלי ז"ל בכה מרות בקול רם, דבר שלא עשה כמעט מעולם.
הדבר נודע מיד לכל אלו שהזכרתי – משום-מה אינני זוכרת באיזה אופן – וכולם הגיעו מיד לביתנו. למעלה מעשרים איש ישבו שבעה בביתנו, באווירה קשה ונכאה. הכל מיררו בבכי.
תוך כדי כך, זוכרת אני, נכנס לביתנו מהנדס בשם י.ל. קארין – אדם רחוק מכל נטייה לדת, חפשי בדעותיו – וכשראה אנשים, צעירים וזקנים, ועמם בעלי, שאותו הכיר כבעל אופי חזק (כפי שהתבטא), כולם שבורים כל-כך – בכה אף הוא יחד אתם.
הוא אמר לי על כך, שאמנם הוא חפשי בדעות לגמרי, אבל משנודע לו שאותו מקום קדוש שהיה להם לישראל, ושיהודים דבקו בו בהתקשרות כה גדולה, אבד מן העולם – בוכה אף הוא יחד עמהם, ומרגיש אף הוא את האבדה.
גם לאחר צאתו מביתנו, כשהלך ברחוב, לא יכול היה עדיין להירגע, והוסיף למרר בבכי היסטרי.
י"א סיון תשי"ב
ציינתי את התאריך, אבל לא רשמתי דבר באותו יום. ביום זה מלאו חמישים ושתים שנה לחתונתי7. היה על לבי דבר-מה שגרם לי לרצות לכתוב משהו, אבל לא עשיתי זאת.
[כ"ז תמוז תשי"ב]
אתמול בירכו את ראש-חודש מנחם-אב, וביום העשרים לחודש זה ימלאו כבר שמונה שנים להסתלקות בעלי ז"ל.
ככל שעובר זמן רב יותר מרגישה אני יותר את הקושי שבאבדה זו שאיבדתי. בני שליט"א עושה ככל שביכלתו, או אף יותר מכפי יכלתו, כדי לשפר בעבורי את כל תנאי החיים, כדי שארגיש בטוב. אבל למרבה הצער – אני משקיעה כוחות כדי שהוא לא יבחין בכך – אין זה המצב.
ערב תשעה באב [תשי"ב]
אני נזכרת, שלא לרצוני, בערב תשעה-באב שבו ערכנו את הסעודה שלפני הצום בהשתתפות אנשים רבים, ובאווירה כה ידידותית וביתית; ובערב תשעה-באב בשנים מאוחרות יותר – שבו סעדנו בשניים בלבד, בבקתת החימר8. המצב היה רחוק מלהיות טוב, אבל בדידות לא הורגשה.
ועתה – בני, יהי רצון שיאריך ימים מתוך בריאות והצלחה, ככל שהוא נעשה טרוד יותר ונוטל על כתפיו אחריות רבה יותר, לבי אינו מניח לי ליטול אפילו מזמנו שלו; ומלבדו – אין לי אף אחד.
הוסיפו תגובה