ייסורי נפש
בתקופה זו החל בעלי לסבול ייסורי נפש גדולים. סביבו היו מספר ניכר של אנשים שהתייחסו אליו בהדרת כבוד והפגינו כלפיו אהבה במידה הגדולה ביותר, אבל למרות כל נסיונותיו להתאמץ ולהתחזק, לא היה בו עוד כוח לנצל את המצב החדש, והתעוררה בו מין תחושת בושה על חולשתו.
ההווה היה קשה עד מאוד, אבל בעלי לא תלה עוד תקוות גדולות גם ביום המחרת, ובזה היתה עיקר הטרגדיה – מבלי הבט על יראת-השמים שלו ועל העובדה שקיבל הכל באהבה ובמחשבה שכך מגיע לו.
בציאילי היה ציבור רחב – אנשים סיפרו זה לזה על בעלי, והיו מגיעות אלינו נשים ונערות שהתגוררו בקולחוזים, במרחק חמישה עד שמונה קילומטרים מאתנו. הן היו מגיעות ברגל, בימים הלוהטים ביותר, כדי לבקש עצות, ובכלל – כדי להתנחם ולהתחזק במידת-מה.
לכולם היו לבבות גדושים בסבל ובצרות. היו שם גולים מבסרביה ומרומניה, ופליטים ממקומות אחרים. כשהגיע לשם הצבא האדום, הם פקדו על ה"בורגנים" – משפחות שלמות – לנסוע משם, ובמהלך המסע הפרידו את המשפחות שהשתייכו לקטגוריות החשובות והעשירות יותר מביניהם, אסרו את הגברים, והניחו לנשים ולילדים להמשיך במסע.
הרבה מנשים אלו הגיעו לאזורנו, ומיד נודע לכולן על בעלי. ביום הראשון הן נהגו להגיע בדרך-כלל בזוגות, ולאחר-מכן החלו להגיע בקבוצות שלמות. לא ניתן לתאר את גודל השפעתו על מצב רוחן. בשברון-לב כה גדול באו – וברוח כה מחוזקת יצאו!
בעת שצנזורה כה קפדנית שררה בכל – היו מגיעות אל בעלי גלויות-דואר ובהן "פדיונות", שאלות וכדומה. הרבה יש לכתוב על אותה תקופה, אבל קשה עלי הדבר.
אלא שכל אלו היו עוברי דרכים, "מכרים מזדמנים" כפי שנהוג לומר. היתה בלבו עדיין תקווה לעתיד, ולכן היה חזק יותר ברוחו.
אבל כשהגיע לאלמא-אטא – הפך למנהיג של יהודים שעמם יכול היה לשוחח בסגנון שרצה בו, ושדאגו לצרכיו ובחפץ לב סיפקו לו את כל הדרוש לו, בכל הפרטים ובאופן הטוב ביותר; ודוקא אז התגלתה בו המחלה במלוא עוצמתה, דבר שרוצץ אותו פיזית, וכל כמה שניסה להתחזק – הדבר ניכר עליו גם מבחינה נפשית.
רק אני הבנתי זאת. אלו שעמדו מהצד ראו שדבר-מה אינו לגמרי כשורה, אבל מה הגורם לכך – לא ידעו.
בעלי לא רצה שזרים יראו כיצד הוא הולך ומאבד את יכולת התפקוד האנושית, ואני טיפלתי בו בעצמי בכל מה שנדרש. לשכור אחות – לא היה באפשרותנו; אילו רציתי שמישהו אחר יטפל בבעלי – היה עלי לבקש זאת מאחד מבאי-ביתנו, דבר שהיה מאוד לא לרוחו של בעלי.
הטיפול בבעלי היה קשה למדי אפילו לאדם זר, ובפרט לאדם כה קרוב.
כתיבה עד הרגע האחרון
לפני חג השבועות נשכרה למעננו דירה טובה למדי, במקום שהיו בו עצים רבים ואוויר טוב. היו בה שני חדרים גדולים, מרפסת וגינה. שכר הדירה שולם מראש לשנה וחצי.
אחד החדרים היה מרוהט יפה למדי ביחס לתנאים ששררו שם. היה לבעלי שולחן לכתוב עליו, מקום להניח בו ספרים – שבעלי הספיק כבר לאגור מעט – והוא אכן כתב במשך כל הזמן.
שבועיים לפני הסתלקותו הוא עדיין כתב1, אבל כתב-ידו כבר היה שבור מאוד. לאחר-מכן העפתי מבט במה שכתב, במחשבה שייתכן שמדובר בצוואה, אבל כפי שראיתי – כמובן לא הבנתי את עומק הדברים, אבל זיהיתי זאת לפי הסגנון ובהסתכלות שטחית – היה תוכן הדברים דומה למה שכתב תמיד.
סדר הדברים היה, שבעלי היה מעשן סיגריה (דבר שהיה קשה מאוד להשיג שם, אבל לבעלי סופקו הסיגריות הטובות ביותר, בכל כמות שרצה), ולאחר העישון היה מתעמק במחשבותיו, ומיד מתחיל לכתוב.
את כל הכתבים השארתי במוסקבה – אם לא דנו אותם שם לשרפה.
שיח שכנים
מאחר שהיה קשה לבעלי ללכת, היו האנשים מגיעים לביתנו.
השכנים שחלקו עמנו את מקום מגורינו היו זוג מלנינגרד. הגבר התפאר בפניי שעל-אף חמישים ושתיים שנותיו אינו יודע לקרוא "עברי". הם החשיבו עצמם כ"אינטליגנטים" מאוד.
איש זה אמר שסוג זה של יהודים, כמו שכנו החדש, אינו תופס כל מקום בעיניו. אבל לאחר שבילה בשיחה מספר פעמים עם "השכן החדש", כשהם יושבים בלילה במרפסת – החל האיש למהר לשוב הביתה מעבודתו מוקדם ככל האפשר, כדי שיוכל להספיק לשוחח עם השכן, שכן "השיחות עמו מעניינות אותו מאוד"...
שיחותיו של בעלי עם השכן עסקו, כמובן, בענייני העולם, ובעלי השקיע בהן כוחות רבים. לעתים באמצע השיחה היה בעלי חש לפתע שלא בטוב, ומיד היה קורא לי מן החדר כדי שאכניס אותו הביתה, שכן הוא לא רצה עוד – או לא היה יכול עוד – לבלות עם השכנים.
ידידות ומסירות
מה נפלא היה יחסם אלינו של כל הידידים הטובים הללו – ביניהם היו מכרים מן העבר, והיו חדשים שהתוודענו להם זה עתה – וכמה גדולה החמימות וההתמסרות שבהן עשו כל זאת למעננו!
מסירות זו הקלה מעלינו את משא הצרות. בהחלט, בעלי לא סבל מבדידות.
בשבת – כשהיו חופשיים מעבודתם – היו רבים מהם מגיעים לבקרנו. צעירים, מבוגרים, גברים ונשים. כל אחד מהם הביא עמו רוח כה אמיתית של ידידות נאמנה, אותה הרגשנו אז, ואותה אני זוכרת עד היום הזה.
כל דבר שנזקקנו לו – המוצרים הטובים והיקרים ביותר, כאלה שגם במוסקבה לא היו בהישג ידם של הכל, אלא של המיוחסים בלבד – הכל הם סיפקו לנו. בתחילה עשו זאת מתוך מחשבה שיהיה בכך כדי להציל את בעלי ולרפאותו ממחלתו. לאחר-מכן, ככל שהתבררו הדברים2, עשו זאת פשוט כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר.
הפרופסור, שהגיע לבקר את בעלי פעם נוספת, הורה לו לשכב זמן רב יותר במרפסת, באוויר הצח. היה צורך איפוא להציב שם מיטה.
בעיר שרר מחסור כבד במיטות, ובבתי משפחות בנות שש-שבע נפשות – העשירות שבהן – היו לא יותר משתיים-שלוש מיטות.
ועם זאת, עוד באותו יום שבו הורה על כך הפרופסור – בתוך מספר שעות – הופיעו בחצר ביתנו ארבע מיטות! אין לי כל מושג מניין הובאו המיטות, שכן לקנות מיטות – לא היה היכן. ניסינו איפוא להשכיבו בכל פעם במיטה אחרת, בתקווה שמיטה זו תהיה לו נוחה יותר.
מחזה בפני-עצמו היה הדרך שבה נישאו המיטות ברחוב. לא היו עגלות להוביל בהן את המיטות, ומספר אנשים התחלפו בנשיאת המיטות, כשהם נושאים משא כבד על כתפיהם.
כשנסעתי משם החייתי את נפשותיהן של מספר משפחות באמצעות מיטות אלה. השארתי אותן עבור אנשים חולים שנאלצו עד אז לישון על הקרקע הלחה.
הוסיפו תגובה