הסופר פרץ מארקיש וקשריו עם הרב

היום קראתי בעיתון שהסופר פרץ מרקיש הוגלה למקום כלשהו ברוסיה, ואיש אינו יודע לאן. ידיעה זו הזכירה לי גם עובדה מחייו של בעלי ז"ל.

בשנת 1937 נפטר בעירנו אביו של הסופר. היה זה יהודי מבוגר, בן-תורה, שנמנה על המבקרים בקביעות בביתנו. לפני מותו ציווה שכל ההליכים הקשורים בקבורתו יתבצעו על-פי הוראותיו של הרב שניאורסון.

כשהודיעו לבנו של הנפטר – דהיינו הסופר הנ"ל, פרץ מ. – על פטירת אביו, הגיע לעיר יחד עם אחותו, מזכירה במקצועה. באותה תקופה הוענק לו כבר עיטור הכבוד של "מסדר לנין", ולא הותר לבקרו בביתו ללא אישור מיוחד. הוא היה אז אחד האישים החשובים בברית-המועצות.

מאחר שאביו היה שומר תורה ומצוות, הוא לא התערב בשום דבר מהליכי הקבורה, ולא רצה שייוודע על נוכחותו בעיר. אבל אחותו המזכירה – אף היא חברת מפלגה – הגיעה לביתנו, יחד עם אחות נוספת שבביתה התגורר הנפטר, ומסרה בשמו של הסופר שאמנם באופן אישי נבצר ממנו להיפגש עם הרב, אבל רצונו שהרב יידע שמבלי הבט על דעותיו ועל מעמדו, מעריך הוא מאוד את שניאורסון כאדם, ומתייחס אליו ביראת-הכבוד הגדולה ביותר. כל זאת מהתרשמות אישית, ובנוסף לכך – המכתבים שאביו היה כותב לו לעתים קרובות עשו עליו רושם רב.

בכל הנוגע לקבורתו של אביו – הוא מסר את כל הדרוש לכך באמצעות המזכירה, אך ביקש שימעטו לדבר על הנושא.

נוסף על כך שהקבורה עצמה, רכישת מקום הקבורה ושאר העניינים הכרוכים בכך התקיימו על כל פרטיהם בצורה הטובה ביותר (ככל שהתאפשר באותם ימים), גבה בעלי מילדיו של המנוח גם סכומים גדולים להחזקת מוסדות התורה – לימוד תורה עם ילדים ופעולות דומות נוספות, שהתנהלו במחתרת מתוך מסירות-נפש.

עוד באותו לילה עזבו הסופר והמזכירה את העיר, ואיש מתושבי העיר לא ידע על ביקורם.

יציאת ציאילי

בחול-המועד פסח, לאחר שפע של ייסורים ועגמת-נפש, קיבלו סוף-סוף השלטונות החלטה להנפיק עבורנו את מסמכי הנסיעה, ואחרי חג הפסח התחלנו כבר במלאכת אריזת החפצים ובסידור כל העניינים הנחוצים. גם בכך עזרה לנו שֶבַע מאוד.

היה עלינו לקחת עמנו כל חפץ שברשותנו, קל-ערך ככל שיהיה, ביודענו שבמקום שאליו נגיע – יהיה מקום זה אשר יהיה – לא נוכל להשיג חפצים חדשים. כך הצטבר משקל רב יותר מכפי שהותר לנו להוביל עמנו. ואכן, בשעת הנסיעה התחוללה מהומה רבה גם על עניין זה, ובאמצעות אחד ממכרינו, בתוספת בקבוק יי"ש, עבר הדבר בשלום.

באישון לילה יצאנו, בחושך כמובן, אל תחנת הרכבת. בשעת ההליכה היה בעלי כה חסר-מנוחה, עד שנפל ארצה תוך-כדי הליכה.

כדי לסייע באריזת החפצים הגיעו לביתנו שני צעירים מן המפונים. משנודע לבעלי שאחד מהם הוא כהן, הורה להם לחבוש את כובעיהם, נעמד מולם וביקש שיברכוהו בברכת כהנים. אנשים אלה לא היו שכירים, מאלה שעבודתם משולמת מראש, והם עשו זאת מתוך מסירות מיוחדת במינה, כשהם הוגים כל ברכה ברגש רב, בכל לבם ומאודם.

לבית-הנתיבות הגיעו מספר ניכר של אנשים, שנודע להם על נסיעתנו. אחדים ניגשו אל בעלי בדמעות וביקשו שיברכם.

במקום שרר חושך – לא היתה כל תאורה בבית-הנתיבות – ועם זאת שהו שם האנשים מהשעה שמונה בערב עד שתיים לפנות-בוקר, שעת עזיבתה של הרכבת.

כשנכנסנו לרכבת היו כל הנוסעים שקועים כבר בשינה, אך בגללנו נוצרה המולה ניכרת. כל אחד ביקש שבעלי יספר לו דבר-מה, שאל לעצותיו, ביקש את ברכותיו, וסירב להיפרד ממנו. הכל בלעו ברעבתנות את מילותיו.

מנהל המאפייה הממשלתית שלח לנו כיכר לחם גדולה, קילוגרמים אחדים משקלה. הרי היינו שלושה אנשים, והיתה זו נסיעה בת ימים אחדים.

אין שונא גדול מהרעב; ולכן, משהובטחנו בלחם כל צרכנו – נעשינו רגועים יותר.

המסע לאלמא-אטא

הסתדרנו במקומותינו ברכבת. המשימה העיקרית היה להסתיר את בעלי, כדי שימעטו ככל האפשר לראותו, וכך ימעטו ככל האפשר לשאול אותו שאלות בדבר רשיונות הנסיעה שלו.

לפנות-בוקר, משהאיר היום, עלה בידה של שֶבַע לשכנע את ה"פרובודניק" (הממונה על הרכבת) שיניח לבעלי להיכנס לתאו, כדי שיוכל להתפלל שם.

לאחר-מכן החלו לרדת ממקומותיהם צעירים מפולין, וכן שני סטודנטים יהודים מווילנא שעבדו עבודה שחורה באחת הערים שבדרך נסיעתנו. כולם התרכזו מיד סביב בעלי, והחלו להתנהל דיונים בנושאים שונים ומשונים – בלמדנות, במתימטיקה, ובשאלות מכל המינים. זה כמה שנים שעזבו את בתיהם – אמרו – ומעולם לא פגשו אדם שכזה. עוד בלילה הם שמעו בעניין רב את שיחות הפרידה שקיים.

מאז ועד שהיה עליהם לרדת מהרכבת בתחנות השונות – לא עזבו את בעלי ולו לרגע אחד, וכשהיה עליהם לרדת – נפרדו ממנו ביראת-כבוד גדולה.

כך המשכנו בנסיעתנו.

לבושו של בעלי היה פשוט מאוד, כדי שלא ישימו לב אליו. באחת התחנות הבחין בו יהודי מיקטרינוסלב, שהכיר אותו בקושי רב, וביקש במפגיע שבעלי ישוב אליהם לעירם. אך הדבר היה מן הנמנעות.

ימים ראשונים באלמא-אטא

ביום חמישי בשבוע# הגענו לאלמא-אטא. עצם המחזה של עיר של ממש, בעלת תנאי חיים סבירים כמו חשמלית עירונית וכדומה – השפיעה מאוד על מצב רוחנו, לאחר ה"הקדש" שבו חיינו מספר שנים.

אחדים מתושבי העיר התכוננו לקדם את פנינו בתחנת הרכבת, אך הרכבת הגיעה, כרגיל, באיחור רב, ובנוסף לכך – רצוי היה שבואנו לעיר יהיה בחשאי ככל האפשר.

הובלנו אל ביתו של סולדובניקוב הצעיר, שיחסית לתנאי אותם ימים, ולסוג הדירות שהיו שם – חי בתנאים סבירים למדי. נכנסנו לביתו, ובמשך השעות הבאות הגיעו לבקרנו אנשים רבים. כל אלו שהתעניינו בשחרורו של בעלי – ובעיקר האחים רבינוביץ, שהשקיעו במלאכה כוחות אדירים, הן בממון והן מבחינת סכנת הנפשות שהיתה כרוכה בכך – שמחו שמחה גדולה ואמיתית.

סוף-סוף הרגיש בעלי שהוא נמצא בסביבה של בני-אדם שעמם יכול הוא לבלות לפי רוחו; אך הורגש בו גם שברון, פיזי ורוחני כאחד.

בשבת נערך "קידוש" ציבורי עם סעודה, ובעלי אמר דברי חסידות – דבר שלא התאפשר לו לעשות זה חמש שנים. אני עצמי לא הייתי שם, אבל ראיתי את ציבור השומעים מתהלך בהתפעלות רבה. הכל פחדו מפרסום רב מדי, והחלו בחשאי לתת מתנות לצורך "לא-יחרץ".

בשבת הלך בעלי לבית-הכנסת, ונשא דברים בפני הקהל מעל הבימה – דבר שאיש לא עשה באותם ימים, משום שבכל דרשה ברבים היו השלטונות מוצאים סימנים של "אנטי-מהפכנות". למעשה היה זה אחד מהחטאים שבגללם הוגלה בעלי. אך הוא כלל לא התחשב בכך.

השפעה על מבוגרים וצעירים

הציבור נמשך אחרי בעלי מתוך הדרת-כבוד גדולה ומסירות רבה.

בביתנו – הדירה ששכרנו באופן זמני – היה עלינו להיזהר מאוד בעניין זה, כדי שלא תחול עלינו "עין הרע" הבולשת תמיד של בעל-הבית, ושלא יספור את כמות האנשים המגיעה לבקרנו. לאחר עמל רב של ידידנו הטובים עלה בידינו הדבר.

וכך, בשעות היום, ועד לשעה מאוחרת למדי בלילה – היה ביתנו מלא ביהודים מבוגרים, ומי מהם שהיו לו ילדים – היה מביא אתו גם את בניו; ואילו ביחס לאנשים צעירים, ובמיוחד ילדים – ננקטו אמצעים חמורים כדי להבטיח שהשפעתו לא תגיע אליהם, ושלא יימצאו בחברתו.

הצעירים, מצדם, הרגישו טוב מאוד בחברתו, והקשיבו בעניין רב לכל דבריו.

מלבד ילדים אחדים שקיבלו חינוך דתי, היו גם שלושה ילדים – תלמידים בבית-הספר הסובייטי, שקיבלו חינוך אנטי-דתי בכל מאת האחוזים – שנקשרו אליו כל-כך, עד שדרשו בתוקף מאמם שתספק להם אוכל כשר, ופשוט לא אכלו מהמאכלים שהוכנו בבתיהם. הדבר היה מסובך למדי, שכן קצבת המזון שחולקה על-ידי הממשלה כללה בשר טריפה וכדומה.

גם בבית-הספר החלו ילדים אלו לשמור שבת, ולא כתבו בשבת – דבר שהזיק להם מיד בלימודיהם, ובעיקר במבחנים. בשבת בבוקר נהגו ילדים אלו דרך קבע לבוא לבית-הספר כדי להירשם שם, ומיד ללכת לבית-המדרש אל הרב, ושם שהו במשך כל היום.

היו אלה ילדים מלנינגרד שפונו לשם.