הטרדות הנ.ק.וו.ד.

בחג השבועות היה כבר מצב בריאותו של בעלי גרוע מאוד, אבל הוא הלך לבית-הכנסת, ושם נשא דברים בפני הקהל שעה ארוכה, וכפי שסופר לי – הדברים היו חדים ונוקבים מאוד. הקהל שמע את דבריו בהנאה מרובה, והכל שכחו לזמן-מה היכן הם נמצאים, באיזו ארץ הם חיים, ומה הם החוקים שיהודים שומרי-מצוות נדרשים לחיות לפיהם. הם נישאו אל עולם אחר.

יחד עם זאת, הכל היו מלאי חרדה, משום שכמעט בכל מקום שבו התקיים קיבוץ של יהודים – ובעיקר בכל מקום תפילה – נמצא בין המתפללים עצמם (ככל שאין זה נעים לומר זאת, זוהי אמת בכל מאת האחוזים) מי שמסר לנ.ק.וו.ד. כל מה שראה ושמע. ואכן, לבסוף התגלה שכך היה גם כאן.

מדי יום ביומו ביקרו נציגי השלטון מישהו מהפעילים יותר שבין מנהיגי בית-הכנסת. אל כל אחד מהם הגיעו בתואנה אחרת – לזה בענייני עסקים, ולזה בשאלות על טיב המסמכים המתירים לו לגור כאן.

גם אלינו הגיעו בשאלות "מההפטרה" (כפי שנהוג לומר). ניתן היה לראות שהם מחפשים משהו, אבל אינם אומרים בגלוי מה. לא ניתן לתאר את האימה שאחזה בנו, ועד כמה נמתחו עצבינו בעקבות כל זאת. בעלי כבר היה על-פי רוב שוכב במיטתו, ומשם היה עונה על שאלותיהם.

פעם נלקחו מאתנו שני הפספורטים שלנו. הלכתי אל משרדה של הממונה על מחלקת הפספורטים – שכן לבעלי אסור היה להיראות שם – ולקחתי עמי "רעטודן"1 ודברים דומים, למקרה שיהיה צורך בהם. היא קראה את השמות שבמסמכים, והם "הוכשרו".

ההמתנה עד לקבלת התשובה היתה מלווה בפחד רב, וגם לאחר-מכן נותר עדיין החשש שמא העניין יגיע לידיו של פקיד אחר, שלא קיבל דבר, ואזי התשובה עלולה להיות שונה לחלוטין!...

זו היתה האווירה שבה חיינו. בין כל היהודים כאן לא היה כמעט "אשר לא יחטא", ומובן שלאחר "ביקורים" שכאלה – תמיד קמה בהלה.

– אני זוכרת מאורע שאירע בשנת 1939, בתקופה שחיפשתי אחר בעלי ולא ידעתי היכן הוא נמצא. ישבתי פעם במשרדו של אחד הפקידים הבכירים בנ.ק.וו.ד., שהיה סמוך למטבח ולחדר-האוכל שבו היו כל הבכירים יושבים לסעוד את לבם, ושם היו מקבלים את קצבאות המזון לבתיהם. לפתע יצא מהמטבח יהודי, נושא עמו את קצבת המזון שלו. יהודי זה בילה בביתנו בשמחת-תורה, ושמח יחד עם כל אלו שהיו בביתנו. אלו שלא עבדו בנ.ק.וו.ד. לא היו יכולים לקבל דבר במשרד זה...2 היהודי הבחין בי תוך כדי הליכה, והשפיל את עיניו. המאורע עשה עלי רושם. –

ואילו בעלי, מבלי להתחשב בכל זאת, הגביר עוד ועוד את עוצמת דבריו. לאחר כל מה שעבר עליו, לאחר שהיה מנותק לחלוטין מיהודים, מבלי שתהיה לו כל אפשרות לדבר עם מישהו בענייני תורה ויהדות – הוא פנה למלאכה בלהט ובחמימות רבה, והשפיע רבות על הקהל, דבר שגרם לו נחת-רוח.

השקטת המחלוקת בין החסידים למתנגדים

היהודים הלא-חסידיים אמרו שזו להם פעם ראשונה שהם רואים רב חסידי שהוא למדן כה גדול בנגלה. לעתים קרובות למדי היו נכנסים אליו, מתוך דרך-ארץ וביטול יוצאים מגדר הרגיל, והיו מקשיבים לכל דבריו.

כך היו מגיעים אל ביתנו שני הצדדים, ובזמן שהותם בביתנו – שכחו על המחלוקת שביניהם.

גם בבית-הכנסת פתר בעלי את כל חילוקי-הדעות, ולמשך תקופה קצרה הפך המקום למין קיבוץ של יהודים שלמדו תורה ועסקו – ככל שניתן היה – בענייני הכלל.

ביתנו הפך למין "מרכז" ליהודים אלו. הם היו מגיעים לביתנו בשבת וביום-טוב כדי לדבר בדברי-תורה וסתם לבלות בשיחה.

התקדמות המחלה

בעלי עשה כל זאת למרות מחלתו, שהתקדמה כבר בקצב מהיר.

בחג השבועות, כשהגיע בעלי מבית-הכנסת, לא עלה בידו אפילו לפשוט את מעילו העליון; עד כדי כך היה חלש וחסר-מנוחה! יחד עם בעלי הלך אחד ממכרינו, שלא רצה להניח לו ללכת לבדו. בעלי החזיק מעמד רק במאמץ רב, פיזי ורוחני כאחד.

בשבת, מספר שבועות לאחר-מכן, הגיעו כמה מניינים של יהודים לשמיעת מאמר חסידות.

באותה תקופה התקשה בעלי אפילו לשאת על גופו את בגדיו. הוא ישב כשלגופו הסורטוק בלבד. הוא חש אי-נעימות רבה בשל כך, וביקש מהנוכחים שיסלחו לו על הופעתו, באומרו: "אין לו לאדם אלא מה שהשתכר בעבודתו"... במה חשב שלא יצא ידי-חובתו – לפי עניות דעתי אינני מבינה.

למרות כל זאת הוא נשא אז דברים במשך מספר שעות, ומי שלא היה רואה את פניו ואת הלבוש שבו ישב – יכול היה לחשוב שהדובר הוא אדם בריא אולם!

ביקור הפרופסור

במשך כל התקופה טיפל בבעלי רופא, שהיה מבקר אותו לעתים קרובות. מלבדו ביקרו אותו בתקופה זו שני רופאים נוספים.

אולם היה מי שהחל לחשוב על האפשרות להביא אל בעלי פרופסור מסויים, בר-סמכא גדול מלנינגרד3, אלא שהיה כמעט בלתי-אפשרי להשיגו. הוא עבד בבית-הרפואה הגדול ביותר בעיר, שהיה בית-רפואה צבאי.

לבסוף נמצא אדם שהכירו, והעיקר היה שהביאו אל הפרופסור לביתו דבר-מה שהוא היה מעוניין בו – לא כסף, אלא "שווה כסף". נוסף לכך היה הפרופסור נוצרי מאמין, אדוק בדתו, וכשאמרו לו מיהו החולה – הבטיח שיבוא, על-אף שאין לו פנאי לכך ואין לו רשות לעשות זאת.

לאחר סיכום כל הפרטים עם הפרופסור, נסע אליו סטודנט אחד – שהיה מבאי ביתנו, ונמנה על שומעי הרצאותיו של הפרופסור במכון הרפואי – יחד עם מי4 שהביא לו מספר ימים קודם לכן את הדברים שכתבתי עליהם לעיל5, והפרופסור נסע אלינו יחד אתם.

לאחר שהאזין לבעלי, אבחן הפרופסור מיד את מחלתו, והצביע על המקום בגופו של בעלי שהסגיר בבירור את מצבו. על-פי מבטו של הפרופסור והתנהגותו המאופקת הבין בעלי שמצבו רציני למדי, פרץ בבכי מר, מלווה בטענות: "מה היה ל'הם' – לנ.ק.וו.ד. – נגדי? מה עשו ממני?!", וסיפר לפרופסור מתולדות חייו.

הפרופסור אמר שזו הפעם הראשונה שהוא נתקל במטופל שכזה בכל שנות עיסוקו ברפואה.

לנו, כמובן, לא גילה הפרופסור את ממצאיו, אבל הסובבים אותנו כבר ידעו הרבה. רצינו להשלות את עצמנו שאין זה המצב.