תפסיקו לצעוק על הילדים

לצעוק לומדים באופן טבעי

איש אינו צריך ללמד הורים איך לצעוק – נראה כי זו התנהגות שבאה בטבעיות רבה לרבים כל כך מאתנו. כאשר אנו נוגעים בטעות בידית המחבת הלוהטת, אנו צועקים. כאשר ילד מסרב להקשיב, אנו צועקים. הצעקות פשוט גואות בנו מבפנים – אלא אם כן אנו בוחרים לשים עליהן מכסה, כמובן.

כדי לא לצעוק, עלינו למצוא פתרונות לא טבעיים למצוקה ותסכול שאנו חווים כהורים. עלינו לדאוג לא רק לילדינו אלא גם לעצמנו. אין זה בריא לנו לדחוס את רוגזנו עמוק בפנים, שם הוא תוסס במחשכים כמורסה ועתיד לגרום לנו נזק פיזי ו/או נפשי מאוחר יותר ואף להוביל להתנהגות הורית מאוד מרושעת כשלבסוף יתפרץ כמו הר געש. אם התנהגותם של ילדינו מאכזבת אותנו, מעצבנת אותנו, מרתיחה אותנו או מפחידה אותנו פחד מוות, אנו זקוקים להקדיש לעצמנו זמן פרטי כדי לעבד את הרגשות הללו. יתכן שאנו זקוקים גם להקדיש זמן לשיחה עם אחרים (הבעל/ האישה, אמא, חברים, רב, יועצים וכו') כדי לעבד את רגשותינו במלואם ולבנות תכנית הורית הולמת. אנחנו אחראים לטיפול ברגשותינו. הם נפרדים לחלוטין – מכל מקום, הם אמורים להיות נפרדים! – מן הצעדים שאנו נוקטים כלפי ילדינו כהורים.

יש לנו עשרים שנה כדי ללמוד את הנושא

ההכרה בכך שאנו יכולים לצאת מתוך רגע של התמודדות הורית על מנת לדאוג לעצמנו עשויה להיות משחררת מאוד להורים. אלא אם כן הילד עומד בלב כביש סואן, הרי באופן כללי אין כל מצב חירום הדורש את תשומת לב מידית. ילדים רבים. בדרך כלל, הם התחילו לריב כמה דקות לפני שההורה נכנס לתמונה, כך שהם יכולים לריב עוד כמה דקות ובינתיים יכולה האם לקחת לעצמה רגע כדי להירגע לפני שתפתח את פיה. ילדים לא מקשיבים. כיוון שבלאו הכי הם לא משתפים פעולה, אין כל רע בכך שאבא ייקח כמה דקות או אפילו כמה שעות כדי לחשוב איך הוא רוצה לטפל בסיטואציה. ילדים לא הולכים לישון. במקום לבזבז זמן יקר בניסיונות להביא אותם למיטה, יכולים ההורים להתפנות לשוחח זה עם זה על כוס תה קמומיל מהבילה כדי לשאוב תמיכה ולחשוב על דרכים הולמות לטיפול במצב.

במלים אחרות, לא צריך למהר בכלל. יש לכם עשרים שנה לגדל ילד. מוטב להאט את הקצב ולחשוב מה אפשר לעשות שיהיה פרודוקטיבי ובריא יותר לכולכם, במקום למהר ולנסות באופן אימפולסיבי "לתקן" כל מה שנראה כמו בעיה. לעתים קרובות מאוד, התיקונים המהירים הללו כוללים הרבה כעס – הן מצד ההורה והן מצד הילדים. הורים כועסים אינם עושים עבודה טובה וגורמים נזק רב. יציאה מן הרגע ההורי מאפשרת להורים להירגע בעצמם מרוגזם ומכעסם לפני שינסו ליצור פתרון לבעיה הורית. לפתרונות שייווצרו כאשר יהיו רגועים, יש הרבה יותר סיכוי להצליח ולשמש פתרונות בני-קיימא לטווח הארוך. אותם פתרונות שנוצרים בריתחת הרגע, פותרים בדרך כלל בעיה התנהגותית לאותו רגע בלבד, אולם יוצרים בעיה רגשית לכל החיים.

אסטרטגיות חלופיות

נניח אם כן שאימא יצאה החוצה – כדי לבכות, לכתוב ביומן, להתייעץ, לאכול שוקולד, לעשות מדיטציה או להרגיע את עצביה בדרך אחרת כלשהי. כעת היא מוכנה ליצור התערבות הורית נטולת-כעס כדי לטפל בסיטואציה שלפניה. מהן האפשרויות העומדות בפניה?

קודם כל, עליה להיזכר מחדש ביסודות לתכנית ההורית שלה – בכלל ה-20–80. כאשר הורה נותן 80% תשומת-לב חיובית (כלומר, 4 מתוך 5 מסרים צריכים להיות כאלה שגורמים להרגשה טובה), ילדים משתפים פעולה הרבה יותר טוב. נקודה. (כשאת עושה את החישוב, חשוב לספור את כל ההוראות והדרישות בתור מסרים שנותנים "הרגשה רעה). לא משנה מה לא בסדר בהתנהגותו העכשווית של הילד, ההורה צריך לבדוק היכן הוא או היא נמצאים מבחינת היחס היומי של תקשורת חיובית מול שלילית, ולערוך התאמות לפי הצורך.

לאחר מכן, ההורה צריך לבחור מתוך מגוון צורות התערבות אפשריות כדי לטפל בבעיה הספציפית. בדרך כלל יהיה צורך באימון רגשי – במתן שם לרגשותיו של הילד – בטרם אפשר יהיה ליישם טכניקה אחרת כלשהי. דבר זה יוצר קשר שמעודד שיתוף פעולה ומאפשר לילד להסכים בצורה יותר רכה לקבל עליו עונש כאשר הדבר נדרש.

תלוי במצב, יתכן שתתאים כאן השיטה להשלטת משמעת באופן חיובי. כדי ליישם שיטה זו, על האם לשאול את עצמה, "איזו התנהגות אני רוצה מן הילד הזה?" לאחר מכן האם מחכה שההתנהגות הזו מתרחשת, או יוצרת הזדמנות שהיא תתרחש, ואז מעירה עליה, נותנת לה תווית ומתגמלת אותה באופן זמני. לדוגמה, פעוט הכאיב לאחיו התינוק בכך שנתן לו סטירה על הראש. אימא לוקחת את ידו של הפעוט ועוזרת לו ללטף בעדינות את ראש התינוק. תוך כדי כך, היא אומרת, "אתה נוגע עכשיו כל כך ברכות בתינוק". לאחר מכן היא נותנת לו תווית: "אתה כל כך עדין". ואז היא מתגמלת: "אני חושבת שמגיעה לך סוכריה על כך שאתה מתנהג עם אחיך התינוק בעדינות כזאת". (נתינת התגמול תתרחש רק בפעמים הראשונות בה מתרחשת ההתנהגות הרצויה, ולאחר מכן "תנופה" מהר עד שתיעלם).

יתכן גם שההתנהגות הנדונה דורשת צורת חינוך משמעתי יותר מסורתי מן הסוג שגורם להרגשה רעה. במקרה כזה אפשר להשתמש באסטרטגיית המשמעת נטולת הכעס, הנקראת כלל הפעמיים. בשיטה זו, התוצאות השליליות הנגרמות למעשה מלמדות את הילד ללא צורך לערב את רגשות ההורה.

לבסוף, במקרים בהם הילד מתנהג בגסות ובחוצפה כלפי ההורה, ההורים עשויים לבחור להשתמש בצורת ההתערבות הנקראת "כלל מערכות היחסים" – סדרת צעדים המלמדת את הילד כיצד לשלוט בעצמו כאשר הוא נרגז (מיומנות שמתחילה בכך שההורה מדגים אותה בזמן אמת!). קיים מידע נוסף על כל אחת מאסטרטגיות ההורות הללו, ואני מקווה לבחון אותן יותר לעומק בכתבות עתידיות.

5 מיומנויות אלה יעזרו להורה לעבור כל בעיה הניצבת בפניו כהורה במשך עשרים השנה של גידול ילד. לא זו בלבד שהן מחליפות צעקות וצורות התערבות הרסניות אחרות, אלא הן אף מסייעות לוודא שהילדים ישמרו על קשר אוהב עם הוריהם למשך כל החיים.