היה זה באחת השבתות מוקדם בבוקר. שני ילדיי הגדולים יותר רצו שאקח אותם לגינה אבל התינוק ישן. הבטתי בבני הבכור בן השש והוריתי לו, "אתה יכול לקחת את פרידה תמר (אחותו הצעירה ממנו) לעשר דקות ואחר כך תחזור". (הגינה נמצאת בטווח ראייה מחלון המטבח שלי, ואין צורך לחצות כביש כדי להגיע לשם. כמו כן, בשכונה בה אני גרה, בן שש הוא כמו בן שש-עשרה מבחינת טיפול באחים צעירים!) נתתי לו את השעון שלי והם יצאו. תוך שלוש דקות הם חזרו כשהם מתווכחים ביניהם.

"זה היה מאוד מהר. מה קרה?"

"הוא הכריח אותי לרדת מהנדנדה".

"דחפתי אותה עד מספר מאה ואחר כך היא הייתה צריכה לרדת, בדיוק כמו שאת עושה, אימא".

"אבל אני עושה את זה רק כשילדים אחרים מחכים בתור. האם היו שם ילדים אחרים?" את השאלה האחרונה אמרתי בנימה די מאשימה, ובו ברגע קלטתי שהנה – אני גורמת למישהו לא לומר לי את האמת. בתי אמרה "לא", אבל בני אמר "כן". חשבתי לעצמי, "למה עשיתי את זה? האם לא יכולתי פשוט לתת להם את המידע הדרוש וזהו, במקום להציב להם מלכודת שתגרום למי-מהם לשקר?"

זה משהו שאני עובדת עליו. אני תופסת את עצמי בכך כל הזמן. אלה השאלות הקטנות הללו. ילדכם הלך לשירותים ואתם שואלים, "שטפת את הידיים?" את רואה אותם אוכלים ושואלת, "אמרתם ברכה לפני שאכלתם את העוגייה?" אחד הילדים מגיע בוכה ואת שואלת, "הרבצת לאחותך?" או "נתת למורה את הפתק ששלחתי?"

הרשו לי לשאול אותכם שאלה: כשאדם כלשהו דוחק אתכם לפינה (ושואל אם עשיתם משהו מסוים), מהי תגובתכם האינסטינקטיבית? להגן על עצמכם, כמובן, בין שעשיתם את הדבר שבו אתם מואשמים ובין אם לא. האם אפשר לצפות מילדינו להתנהג אחרת?

התורה מלמדת אותנו גישה חלופית לכך. תמר, כלתו האלמנה של יהודה, הואשמה בשוגג בביצוע עבירה. היו לה ראיות להוכחת חפותה, אך היא לא עימתה את יהודה ישירות עם ראיות אלו (מה שהיה מוכיח לא רק את חפותה שלה, אלא גם את אשמתו של יהודה). במקום זאת, היא "שלחה אל חמיה לאמור, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר-נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה." (בראשית לח, כה–כו). הפרשנים מסבירים שתמר פעלה לפי ההיגיון הבא: " לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו" – כלומר, אם הוא יודה בעצמו, שיודה. ואם לא, שישרפו אותי, אבל אני לא אביך אותו ואביישו ברבים.

מה הייתה תוצאת האירוע הזה? בורא העולם העניק לה מתנה: מלכי ישראל יצאו מצאצאי יהודה ותמר – ממנה על צניעותה ועל דרכה להתמודד עם הסיטואציה, וממנו – הודות להכרתו המלאה בטעותו.

אמירת האמת היא עיקרון תורני בסיסי. אם כן, כיצד נוכל להביא את ילדינו לכך שיאמרו את האמת? הצעד הראשון הוא באמצעות בניית אמון. הם זקוקים לתת בנו אמון ואנו צריכים לתת בהם אמון (וגם להראות להם שאנו נותנים בהם אמון). הצעד השני הוא להרגיל אותם לומר את האמת, או לפחות לא להניח לשקר להפוך להרגל. הכיצד? לדוגהא, אל תשאלו שאלות בעלות אופי עימותי – "שטפת את הידיים?" במקום זאת, נסו לומר, "אל תשכח לשטוף את הידיים שלך!" אם הוא כבר שטף, סביר שיאמר "כבר שטפתי".

ילדכם מגיע הביתה עם סיפור לא סביר. ילדים בגיל גן עדיין לא מסוגלים להבחין בין סיפור אמיתית לסיפור דמיוני. עבורם הדמיון הוא מציאות. הוא אומר לכם שהמורה אמר לו שעליו להביא מחר קרטיבים לכל הכיתה. נסו לא להביע חוסר אימון – "באמת? אתה בטוח שזה נכון?" במקום זאת, אמרו "הו, הייתי כל כך רוצה שהמורה שלי היה אומר לי ככה כשהייתי בבית הספר". מאוחר יותר, פשוט התקשרו למורה ובררו אם באמת עליו להביא קרטיבים. ככה, אם זה לא נכון והוא רק ביטא משהו שמהווה משאלה שלו שהמורה יגיד לו לעשות, לא תלכדו אותו בכך שתגרמו לו להשיב בשקר כמו "כן, הוא באמת אמר ככה".

הדברים הקטנים והיומיומיים הללו הם מה שעושה את כל ההבדל. אתם עצמכם זהירים בדבריכם, ממלאים הבטחות, קונים את הגלידה בזמן בו אמרתם שתקנו אותה. אתם אומרים לו, "אני לא יכול לדבר עכשיו" במקום "תגיד להם שאני לא בבית". ילדינו ילמדו מכך. הם יקלטו שמילים הן דבר חשוב, ויתרגלו לומר את האמת.