פעם שמעתי על אב אחד שלקח את בנו לחוף הים בבוקר קר אחד כדי ללמד אותו לקח שלא ישכח לעולם.

הוא טבל את בנו במים הקפואים. הילד הקטן צרח בקולי קולות, "אוי! אני קפוא! אני קופא מקור!" לאחר מכן, הוציא אותו האב ועטף אותו במגבת חמה ועל כך הגיב הילד באנחת רווחה, "אההה!! זה כל כך טוב".

"מה שקרה זה עתה הוא שיעור חשוב מאוד בחיים", אמר האב. "במשך כל החיים תשמע תכופות אנשים אומרים "אוי" כשהזמנים קשים, ו"אה" כשהזמנים טובים למדי. זהו דבר טבעי ואיננו מסוגלים לשלוט בכך. הדבר היחיד שעליו יש לנו שליטה, הוא סדר הצלילים "אוי" ו"אהה"".

המשיך האב והסביר: "אם אתה רוצה להצליח בחיים, עליך לוודא שה"אוי" בא לפני ה"אהה". לדוגמה, בכל ערב עליך להחליט, אם לעשות את שיעורי הבית שלך ובתמורה לכך להגיע להישגים טובים – כלומר, "אוי" ואחר-כך "אהה!" – או לשחק ולהזניח את שיעורי הבית שלך, ולאחר מכן לקבל ציונים גרועים – כלומר, "אהה" קודם, אבל "אוי" ארוך לאחר מכן.

דומה הדבר לאיכר, שראשית עליו לחרוש ולזרוע את חלקת השדה שלו (אוי!...) ורק לאחר מכן יהיה מסוגל ליהנות מן היבול (אהה!)"

הורות טובה ויעילה דורשת מאתנו להחדיר בילדינו מגיל צעיר מאוד הבנה ביחס לחוק הטבע הבסיסי הזה – שה"אוי" בא לפני ה"אהה". איננו עושים טובה לילד בכך שאיננו מניחים לו לחוות את ההנאה שבעשיית החלטות חיוביות ואת הכאב שבעשיית החלטות שליליות.

הדרך הטובה ביותר לאמן בכך את ילדינו היא לתת להם תחומי אחריות בהם הם עצמם צריכים לעשות את ההחלטות של "אוי ואהה" או של "אהה ואוי". דבר זה צריך להיעשות בדרך כזו, שהשאלה אם הדבר יתבצע או לא תלויה בהם בלבד – שאין אף אדם אחר שניתן להאשים אותו אם המשימה נכשלה. עלינו לחזק את דבר המשנה בפרקי אבות, "אם אין אני לי – מי לי".

דרך טובה להביא את הנושא לדיון היא במהלך אסיפה משפחתית בה האב יאמר, "אני אחראי לניהול התקציב המשפחתי ולבישול ארוחת הערב". האם תאמר, "אני אחראית להכין את הילדים לבית הספר ולטיפוח הגינה", ואז פונים לילדים ושואלים אותם איזו תרומה הם יכולים לתרום, על בסיס גילם ויכולותיהם.

מחקרים גילו שילדים שקיבלו אחריות, אפילו בגילאים צעירים כמו 3 או 4, פיתחו גאווה רבה בהישגיהם. הם מרגישים חשובים מאוד, והדבר משפר את ההערכה העצמית שלהם. יתר על כן, הם גדלים והופכים למבוגרים אחראיים, הלוקחים אחריות על חייהם ומסוגלים לבחור בין טוב לרע.

כדי לוודא שזה יצליח, עלינו לוודא שלא ניקח את תחום האחריות או החובה חזרה מן הילדים אלא נשאיר אותה להם. ילדים מומחים בהשבת האחריות שלהם חזרה להוריהם. מה שצריך לעשות הוא כדלקמן:

  • לבסס תוצאות חיוביות ושליליות ברורות מאוד למילוי או אי-מילוי החובה.

  • יש להציב הנחיות ברורות ביחס למה מצפים מהם, אך לא ביחס לאיך לעשות זאת – דבר זה צריך להפוך לאחריותו של הילד. ההורים עשויים לעזור אם הם מתבקשים לכך, אך צריך שייווצר מצב שבו ההורה עוזר לילד, ולא הילד עוזר להורה.

  • יש לוודא שמילוי המשימה אינו תלוי באף אחד אחר, וכי הילד הוא האחראי היחיד למשימה.

ילדים בעלי חוש אחריות ממפותח יצליחו יותר בבית הספר וכן בתחומים אחרים של חייהם.