בסיפור חטא עץ הדעת, בורא העולם מגיע לגן עדן ושואל את אדם הראשון: האם אכלת מעץ הדעת? שאלה פשוטה למדי – אכלת או לא אכלת? אבל אדם משיב כי "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל." אלוקים פונה לחוה ושואל אותה האם היא אכלה מפרות העץ, אך היא טוענת שהיה זה באשמתו של הנחש. כאשר הגיע תורו של הנחש כבר נגמרו התירוצים.
כולנו צאצאים של אדם וחוה. אולי זו הסיבה שירשנו את החולשה האנושית הזו – להאשים אחרים בטעויות שביצענו. יש מעשנים שמאשימים את הממשלה בכך שהיא מאפשרת מכירת סיגריות בחנויות, ואנשים הסובלים ממשקל יתר המאשימים את מבחר הג'אנק פוד שקיים בסופרמרקט. אבל לעתים קרובות אנו שוכחים שכאשר אנו מפנים אצבע מאשימה לעברו של מישהו, שלוש אצבעות מצביעות לכיווננו.
גם ילדים יכולים להתנהג כך ולהאשים אחרים בשגיאותיהם. לפעמים הם יאמרו "המורה שלי אשם", "אחותי אשמה" וכן הלאה.
אחת הדרכים הטובות ביותר ללמד ילדים לקחת אחריות על מעשיהם היא באמצעות דוגמה חיה. מנהיג טוב – וכל הורה הוא "מנהיג" במשפחתו – הוא אדם המסוגל לעמוד ולומר, "עשיתי טעות, אני אחראי לטעות שנעשתה, אך למדתי כיצד למנוע מטעות זו להישנות."
יש חברות שיש להן ספר מיוחד עליו כתוב "טעויות שביצענו ומה למדנו מהן." כל פעם שמישהו עושה טעות, הוא כותב אותה בספר לצד הלקח שהוא הסיק מכך. סביבה חיובית כזו מאפשרת לאנשים להודות בטעויותיהם שכן הן אפשרויות ללמוד ולהתפתח.
ישנם מבוגרים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם שקשה להם להחליט. כשהם ניצבים בפני דילמה הם מתקשרים לאבא ולאימא לשאול מה לעשות. יתכן וזה מפני שהם גדלו בסביבה בה אנשים פוחדים להודות בשגיאותיהם ולקחת אחריות עליהן.
כאשר ילד רואה שהוריו אינם פוחדים להודות בכך שעשו טעות, וכי הם מוכנים לקחת אחריות מלאה למעשיהם, הילד ירגיש נוח ובטוח יותר לעשות החלטות משלו. גם אם דברים יתנהלו שלא כשורה, הוא יסיק מסקנות וימשיך להתפתח ולהפוך לאדם טוב ואחראי יותר.
נוכל גם ללמד ילד מגיל צעיר לקבל החלטות בעצמו, המתאימות לגילו. ילד בן שלוש יכול לבחור האם להשתמש בצלחת האדומה או הירוקה. כשהילד גדל, ההחלטות העומדות בפניו נעשות מורכבות יותר, ויש תוצאות ולקחים שניתן ללמוד מהן. הוא או היא יגדלו וייעשו לאדם בריא ומתפקד, המקבל החלטות, לומד ומתפתח.
כתוב תגובה