האם אתם אוהבים אנשים ווכחנים? סביר שלא. רובנו לא אוהבים אנשים כאלה. יש סוגי תקשורת שפשוט נותנים לנו הרגשה טובה – כמו כאשר מישהו מחייך אלינו, נותן לנו מחמאה או מסכים איתנו. סוגי תקשורת אחרים, לעומת זאת, נותנים לנו מיד הרגשה לא נעימה – למשל, כאשר מישהו מעביר עלינו ביקורת, מאיים עלינו או לא מסכים איתנו. כאשר אנו מלמדים את ילדינו לתקשר בצורה נעימה,הם יקצרו את היבול בדמות חיי חברה מוצלחים יותר ויחסים בין-אישיים טובים ומספקים יותר. זוהי אחת הסיבות שבגללן כל כך חשוב ללמד ילדים לא להתווכח.
אולם, כפי שבוודאי שמתם לב כבר, יש ילדים שהם פשוט "ווכחנים מלידה". אנו מתבדחים על כך שהם יהפכו לעורכי-דין טובים יום אחד. אולם בבית, עם האנשים האהובים עלינו, יש עדיפות הרבה יותר גדולה ליכולת לתקשר בדרכי שלווה ונועם. בחיים לפי היהדות, שלום הבית הוא מצרך בעל ערך כה רב, עד כי התלמוד ממריצנו לברוח מקונפליקטים כאילו אנו בורחים מפני אש! כמו כן מייעץ התלמוד לרדוף שלום באופן פעיל בכל אמצעי העומד לרשותנו.
כל זה מצוין בתיאוריה, אך היישום המעשי יכול להוות אתגר לא פשוט כלל! הצרות מתחילות כאשר הילד רוצה משהו שאינך רוצה שיהיה לו – פינוק, פריבילגיה או חוויה מכל סוג שהוא. הילד מבקש ואתה מסרב – מכל סיבה לגיטימית שיש לך כהורה. אולם מעטים הילדים שבשלב הזה פשוט הולכים משם בשקט ואומרים לך תודה על כך ששקלת בכובד ראש את בקשתם. למעשה, רובם יגיבו על כך לפחות במחאות או תחנונים: "בבקשה..... בבקשה..... רק הפעם...? אני מבטיח שלא אבקש את זה ממך עוד פעם! בבקשההההההה.........?"
ילדים שאינם ווכחנים גדולים יסיימו בנקודה זו. ההורה אומר "לא" פעמיים וזה סוף השיחה. הצעיר המאוכזב אולי יזעיף פנים לזמן-מה, אך בסופו של דבר הוא או היא יצליחו לשחרר את השיחה ולהמשיך הלאה. אולם ווכחנים אמיתיים לא נוהגים לתת להוריהם לצאת מהעניין בקלות כזו. אפילו אחרי שההורה אמר "לא" פעמיים, הצעיר הווכחן מתעקש להגיד משהו בדרכו שלו, שפירושו בעצם: "למה לא? אני יכול לטפל בכל מה שמדאיג אותכם. רק תנו לי צ'אנס. החשיבה שלכם מוטעית. אין כאן שום קושי. תנו לי להראות לכם איך התוכנית שלי יכולה להתבצע הכי טוב ולהיות לטובת כולם". הילד הזה כיסה את כל האפשרויות. הוא מרסק את ההגנות שלך אחת אחת. יש לו תשובה לכל דבר, עד שלבסוף, בסופו של דבר, כשאת פשוט מותשת לחלוטין מן השיחה, את מסכימה לעשות זאת בדרך שלו.
לרוע המזל, אם תתגמלו את הילד בכך שתשנו את דעתכם אחרי שהוא דיבר במשך דקות רבות (או שעות, או ימים...) אתם פשוט מראים לו שהתמדה (כלומר: "ווכחנות") משתלמת. הילד לומד, שאמנם הדבר דורש מאמץ מסוים מצדו, אך הוא יוכל להשיג את מבוקשו ושדברים ייעשו על-פי רצונו אם רק יהיה מוכן להתווכח עד שיוכיח כי עמדתו נכונה. הבעיה היא, שככל שהוא ייעשה יותר מומחה בהשגת רצונותיו, הוא גם יילך וייעשה מומחה בהרחקת אנשים אחרים ממנו. זכרו: מטרתכם היא ללמד את ילדכם איך להפוך לאדם נעים, ולא איך לקבל את מה שהוא רוצה.
לשם תכלית זו תוכלו ללמד אותו את הכלל הקרוי "אני לא מתווכח אתך". הכלל הזה עובד בדרך הבאה:
- ילדך מבקש בקשה.
- את עונה "כן" ובכך מסתיימת השיחה. או שאת עונה "לא" ונותנת סיבה קצרה בלבד. סוף סיבוב ראשון.
- הילד מבקש שוב.
- את אומרת "תן לי לחשוב על זה" (במשך זמן ארוך ככל שאת זקוקה לו, בהתאם לעניין שבו מדובר. וודאי שאת חשה בנוח עם התשובה שבה את בוחרת). לאחר מכן את משנה את דעתך אם את רוצה (זהו המקום היחיד בשיחה בו את יכולה לעשות זאת) וכעת את אומרת "כן", או שאת חוזרת על תשובתך הקודמת, "לא". יש לך אופציה להוסיף את המשפט "וזה סוף השיחה". סוף סיבוב שני וסוף חלקך בשיחה. התחילי לעשות משהו אחר.
- הילד שלך ממשיך להביא נקודות חדשות ומעניינות לחיזוק עמדתו בוויכוח. כל משפט הוא סיבוב חדש. הוא הולך אחרייך ומביא באופן דרמטי את טיעוניו לטובת עמדתו בנושא. את לא מגיבה לו.
אם תשתמשי בשגרה זו בכל פעם שבה ילדך מבקש בקשה, אזי הוא או היא ילמדו עד מהרה שהקדשת לעניין תשומת לב ומחשבה, הגעת לתשובה, חשבת עליה אם הדבר נחוץ וזהו זה! הילד ילמד שאין כל טעם להמשיך להטרידך בנושא, כי הדבר לא ישנה כלום. את יכולה להשאיר את הוויכוחים לנושאים מעניינים ליד שולחן ארוחת הערב בנוגע לבעיות פוליטיות, חברתיות, דתיות ופילוסופיות. יהיה לו שפע של זמן לדיבור חופשי! אבל ילדך ילמד לא להיות ווכחן כשהדברים מגיעים לתקשורת בין-אישית. כך, ביתך (וביתו של ילדך כאשר יגדל ויהיה אדם מבוגר!) יתברך בשלווה ושלום בית.
הוסיפו תגובה