מים מטפטפים. כך צריך הורה לדבר: כמו טפטוף רצוף ואיטי.

חישבו על ילד כעל ירק הצומח בשדה. ישנן דרכים שונות להשקות ירקות. אפשר לשפוך עליהם מים בעזרת ממטרות מסתובבות, להציפם במערבולת; או שניתן לשמור על האנרגיות ולעבוד על השורשים בעדינות בעזרת רשת חיבורים שנקראת השקיה בטפטוף, שהומצאה כאן בישראל. אפשר לטפטף על ילדיך.

ויום אחד הם יגדלו בכיוון שאליו הנחיתם אותם.

תפיסה זו של הורות רכה למדתי לאחרונה, כאשר אישה אחת סיפרה לי משהו מאוד חשוב שהלוואי והייתי יודעת כשהייתי אמא לשני ילדים קטנים, אבל שעדיין רלוונטי גם להורים לילדים גדולים יותר:

פשוט המשיכו להגיד את זה. מה שזה לא יהיה. עד שזה יצא מכל החורים. פשוט חיזרו ואמרו את אותו הדבר שוב ושוב. הילדים לא חייבים לקנות את זה. הם לא צריכים לעשות את זה. הם אפילו לא צריכים להקשיב. אבל אם תמשיכו לומר זאת, בסוף זה יחלחל פנימה. אולי לא עכשיו – אולי כשהם יהיו בני עשרים. אבל הם ישמעו את קולך.

האם אין זו למעשה מהותו של הורה – קול בפנימיותו של הילד?

חישבו על היהדות שלנו – איך אנו אומרים את אותם דברים שוב ושוב. פרשת השבוע, התפילות. התקווה היא שהמלים הללו יחדרו אלינו יום אחד, יגדירו אותנו, ישנו אותנו – לאט לאט.

אלוקים ברא את העולם בעזרת מילים, והוא לא היה צריך לצעוק כדי לברוא אותו.

שיטה עדינה זו מורידה מן ההורה הרבה לחץ. אינך צריכה להצליח להשליט את הדרך שלך, עלייך רק להגדיר את דרכך, לתאר את דרכך, לבטא את דרכך במילים, לדעת את דרכך. בכך שאת נותנת ביטוי לדרכך במילים את זורעת בתוך הילד זרע שיכול להוביל לתנועה.

בדרך כלל אנו חושבים על תנועה כעל דבר מהיר: ציות מהיר, הקשבה מהירה. אבל ילדים אינם בנויים לתגובות מהירות להוריהם. כמה תכופות קורה שהם לא מגיבים, לפחות לא בדרך שבה את רוצה שיגיבו?

אני זוכרת כשילדיי היו קטנים הייתי מבקשת מהם להפסיק לצרוח. הייתי מבקשת מהם שוב. הייתי אומרת להם. ואז הייתי צורחת עליהם תפסיקו לצרוח!!!! הייתי מאבדת את קור רוחי. הייתי אמא מוטרפת.

אבל אנו האימהות לומדות כשאנו גדלות. אין צורך לכפות דברים בכוח. למדתי לקח זה בדרך כואבת מאוד. בני נרצח כאשר היה בן שלוש-עשרה. לפני שנהרג, הייתי מאלצת את ילדיי לציית בכל נושא. רציתי שהם יעשו את מה שאני רוצה שהם יעשו. עכשיו. לא אחר כך. לא מחר.

אבל כשמאבדים ילד, הדבר גורם לך לשנות את סדרי העדיפויות שלך. זה גורם לך לשקול ולהעריך מחדש את הכל. אינך מצפה שהדברים יתנהלו כמו שאת רוצה. את לא מצפה בכלל. את יודעת שאת יכולה לעשות כמיטב יכולתך ועדיין הגרוע ביותר יכול לקרות. כל שאת יכולה לעשות הוא לנסות.

עכשיו, כשאני שומעת הורים צורחים על ילדיהם, אני קצת מזועזעת. פעם הייתי נכנסת למאבקי כוח מטורפים עם ילדיי. רציתי שהם ינקו את חדריהם ויעשו את שיעורי הבית שלהם ויצחצחו את שיניהם וישבו יפה ליד השולחן וילכו לישון בשעה הולמת ורציתי שהם יצייתו לי.

אחרי רצח בני, היה כל כך ברור שהשליטה שחשבתי שיש לי הייתה כוזבת לחלוטין. לא הייתה לי שום עוצמה. עכשיו שמחתי שהם בחיים. באמת הערכתי אותם. רציתי להיות איתם, פשוט להיות איתם. לא רציתי שהם יקשיבו לי.

מה שמדהים הוא שמאבקי הכוח הפסיקו. נדיר כיום שאני נכנסת למאבק כוח עם ילד – נדיר מאוד. כן, לפעמים אני מאבדת את סבלנותי, אבל אינני צריכה להיות צודקת ואינני צריכה לכפות את רצוני עליהם. אני יכולה להיות כמו מים המטפטפים על סלע.

רבי עקיבא, התנא הגדול, התחיל ללמוד תורה כשהיה בן ארבעים. הוא חשש האם הוא יצליח ללמוד תורה בגילו המבוגר, ואז ראה כיצד טפטוף של מים הצליח ליצור גומחה בסלע. הוא אמר אז שאם מים עדינים מסוגלים ליצור גומה בסלע, מלות התורה (אותן משווים למים) יכולות גם לחדור אליו.

מילותינו הן מים ולפעמים ילדינו הם סלעים. אבל סלעים ניתן לפסל. במיוחד אם יש לכם סבלנות.