ילדי הטרור אינם רק בנים למשפחות שחוו אובדן או פציעות, חלילה. ילדי הטרור הם כל ילדי ישראל, הנחשפים מדי יום למה שקורה באמצעות הדיווחים ברדיו ובטלוויזיה, וכילדים פגיעים ורגישים. אפילו אם הוריהם מנסים להגן עליהם מן התמונות הללו, עדיין יודעים בדיוק מה קורה.
הזעזוע והיגון של האומה נישאים כחול ברוח לתוך כל סדק ונקיק בארצנו, חודרים לכל בית וכיתה. הפחד נכנס, וכמו חומר רדיואקטיבי, נח בתוכם בדממה, מקרין את קרניו ההרסניות, משפיע עליהם, מפריע להם, מדריך את מנוחתם ואת שנתם ופוגע בביטחון היומיומי שילדים זקוקים לו = הביטחון שיקיריהם ואהוביהם יישארו בחיים כל יום.
כמנהל פרויקט קורבנות הטרור של חב"ד, אני פוגש ילדים רבים המושפעים ישירות מן הטרור. חלקם כעלים נידפים בסערה, קרועים מן העץ, מנותקים ממקור כוחם ואמונתם, שוכבים על האדמה, קמלים. חלקם מתאוששים וממשיכים בחייהם – לא כאילו הטרגדיה מעולם לא התרחשה, אלא לאחר שהטרגדיה והצער נטמעו בחייהם, במקרים מסוימים אפילו חיזקו אותם באומץ, בחמלה ובתחושת מטרה. כל זה לא קורה מיד, אלא לאורך זמן, וזה לא קורה בחלל ריק, אלא רק אחרי שנשפכו דמעות רבות ועברו לילות רבים נטולי שינה וימים רבים מלאי פחדים. אך אצל חלקם, אף שלא אצל כולם, מתרחש לבסוף הריפוי.
עם התפשטות הטרור, ילדים רבים חשופים בצורה גרפית, לעתים קרובות מדי, לגרוע ביותר שיש לחיים ולבני-אדם להציע. וכשאנו מנסים להגן על ילדינו ולעזור להם להסתגל לאירועים המזוויעים הללו, כולנו יכולים ללמוד מהילדים שהיו קורבנות לטרור. מדוע מחלים ילד אחד ואף צומח דרך הטראומה שעבר, בעוד ילד אחר מדוכא מן ממה שעבר במשך שנים ואפילו כל חייו? מה עושה את ההבדל?
מה שאני ראיתי, ואשר אושש על ידי מטפלים בטראומה שעמם שוחחתי, הוא שזרעי הריפוי נזרעים הרבה לפני מתקפת הטרור. החוזק, האמונה, הכוח להטמיע ולהתגבר על האימה, נטמן או עודד אצל הילד לכל אורך שנות התפתחותו. לפיכך, כשמתרחשת מתקפת טרור, ישירות או בעקיפין, היא פוגשת בגוף שכבר מצויד לספוג בסופו של דבר את הזעזוע ואת האובדן. הילד מרגיש בזוועה ובאימה, המום, בוכה ומתאבל, אך בסופו של דבר מצליח להתרפא.
כיצד ניתן לבנות חוזק ועוצמת ריפוי שכאלה? דרך המשפחה. המשפחה, ובמיוחד ההורים, הם עולמו של הילד. לא משנה מה קורה מחוץ למשפחה, מרכז חייו של הילד הוא הבית. לא משנה כמה לא-יציב ואלים הוא העולם החיצוני, הרי שלום בתוך הבית שווה – מבחינת הילד – לשלום בעולם.
אין ספק כי ילדינו רואים ומרגישים באלימות ובטראומה; אך השפעת האלימות והטראומה מתמתנות הודות לשלום ולאהבה השוכנים בתוך הבית, ובמיוחד הודות לשלום ולאהבה השוררים בין ההורים.
זהו מפלטם הבטוח של הילדים, מקום השלום והשלווה שלהם; זו הסביבה בה גדלים הילד או הילדה ושאותה הם קולטים כחלק מאופיים ואמונתם. ילד שמגדלים אותו הורים אמינים, אוהבים ושניתן לסמוך עליהם, חי בעולם אמין, אוהב ושניתן לסמוך עליו, גם אם ברחובותינו שוררות מהומות. ביטחון בבית מפתח אצל הילד תחושת ביטחון ומכין אותו לסערות החיים.
כאשר שנאה ממלאת את עיניהם של אויבינו, הרי אהבה בעיניהם של בני משפחה היא התרופה היחידה שתגרום לילד שלא לחשוב שהעולם הוא מקום מלא שנאה. כאשר הטרור מרסק את האמונה ביציבות חיי היומיום, הרי היציבות בבית היא הכוח המרפא, הממחיש ומראה שהחיים ממשיכים באהבה ובסדר קבוע.
מצד שני, אלימות בבית, כעס בין ההורים, מריבות ומלות שנאה הנאמרים ומתרחשים בסלונים ובמטבחים שלנו, מגבירים את פחדיו של הילד עוד יותר ומאשרים עבורו את הגרוע מכל.
עבור ילד, לראות שנאה בוקעת מעיני הורה אחד להורה השני, זהו דבר גרוע בהרבה מאשר העיניים מלאות השנאה של אויבינו, שאותן הם רואים בטלוויזיה. צרחות בבית, הנשמעות דרך קבע, גרועות בהרבה מאשר רטינותיהם של מופתים אנטישמיים המסיתים את מאזיניהם. בית מלא במתח ובאיומי התפרקות – שכן, כאשר הורים רבים ביניהם, ילדים פוחדים יותר מכל מהתפרקות בתיהם – גרוע בהרבה מן הפחד של טיל גראד או לנסוע בלילה דרך כביש עוקף רמאללה מבודד.
ברמה עדינה יותר, היעדר חום וחיבה בבית, הבטחות שלא מקיימים, ימי הולדת ששוכחים ותחושת זלזול באתגרים היומיומיים שילדים פוגשים בבית הספר ועם חבריהם – כל אלה מולידים חוסר אמון, תחושת בידוד וחוסר יציבות, ובכך מחריפים פי כמה את האימה והפגיעות שמרגישים ילדינו החיים בחברה אלימה הנשלטת על ידי דחפים קיצוניים ומוטרפים.
ואם חס וחלילה יתרחשו בבית מעשי אלימות ממשית, פיזית או רגשית, בכך חיזקנו בילדינו את האמונה שכל היקום הוא רע. יצרנו בכך עבור ילדינו עולם שבו הרע מכל מצוי מעבר לפינה ממש ומסוגל לפעול בכל רגע ורגע, בכל מקום, ואין מקלט בטוח שבו ניתן למצוא שלווה ונחמה.
ואז, אם חס וחלילה הטרור מכה, זה הופך לנקודת השבירה. הטרור שבעולם החיצון מתמזג עם הפחד והמתח שבו הילדים הללו כבר חיים בתוך הבית – פחד ומתח שנעשו חלק בלתי נפרד מאישיותם וממציאותם הרגשית.
השיעורים ההולכים וגוברים של אלימות במשפחה ושל גירושין בחברה שלנו מהווים מתקפה כפולה על ילדינו: הם מכים בעת התרחשותם בפועל, והם מכים שוב בכל פעם שבו מכה הטרור. ילדינו זקוקים שנהיה מודעים מאוד לפגיעותם ושנשאף ללא הרף לשמור על בתינו שלמים ולשלוט בשדים המאיימים להרסנו מבית, ושנזכור תמיד, שאהבה ויציבות בבית הם גם התרופה המונעת וגם סם הריפוי לילדים החיים בתקופה הרת סכנות זו.
כתוב תגובה