ביום שני שקעתי במחשבות על אימא אביבה ואבא נועם. ככל ששקעתי יותר במחשבה על הציפייה שלהם, התכווצתי יותר ויותר והרגשתי כיצד חרדה ממלאת את כל נבכי נפשי. חרדה אימהית. החרדה הנוראית שמא משהו ישתבש והילד שהנה היה כבר במרחק של פסיעה, שוב ייעלם. חשבתי על אותם הפעמים בהם הילדים שלי הלכו לאיבוד. על הפחד, המתח, הלחץ. הפחד לא לראות את הילד, לא לדעת אם קר לו חם לו, אם הוא בריא או חולה, רעב או שבע.

ביום שלישי הדלקתי את המחשב ולא זזתי ממנו עד שראיתי את גלעד שליט בידיים שלנו. בידיים יהודיות. בידיים ישראליות. רק אז נשמתי לרווחה. רק אז הרגשתי הקלה. רק עכשיו אימא אביבה ואבא נועם יכולים לנשום לרווחה וסוף-סוף לישון טוב בלילה.

בלילה, נכנסתי לחדר הילדים. נעמדתי ליד הילדים. סידרתי את השמיכה שהחליקה, הרחתי את ריח השמפו שנדף משיערם. סגרתי את החלון שלא יהיה להם קר. הדלקתי אור במסדרון שלא יהיה להם חשוך. חשבתי על אימא ואבא שליט שלא יכלו לעשות את זה. ועכשיו הם יוכלו.

והתפללתי. התפללתי לה' מעומק הלב שישמור על הילדים מכל צרה וצוקה. התפללתי לה' שכל פעם שרק ארצה אוכל לדבר איתם. שתמיד יראו אור יום ושתמיד יהיו חופשיים לצאת ולבוא. התפללתי לה' שתמיד אהיה שם לידם כשיצטרכו יד מלטפת חיוך ועידוד. שתמיד יהיו שמחים. בריאים. מאושרים ועשירים.

יצאתי מהחדר, הכנתי לי כוס תה מהביל ישבתי בשקט המדברי שלנו, הסתכלתי על השמיים הרחבים האינסופיים, על הכוכבים המנצנצים. הרגשתי את הרוח הנעימה שנישבה לה ברוך. כל כך פשוט. כל כך בנאלי. כל כך פשוט. חשבתי לעצמי שגלעד שליט לא יכול היה ליהנות מהדבר הפשוט הזה, ישיבה בגינה, מבט לשמיים זרועי כוכבים, משב רוח נעים. חשבתי לעצמי ואנחנו? יודעים ליהנות מאותם רגעי חופש? ליהנות ממה שיש לנו? מהיכולת לבחור אם ללכת או לא? האם אנחנו יודעים ליהנות מרגעי אושר? האם אנחנו יכולים ליהנות מרגעי אושר בהווה? ליהנות ממה שקורה לי כאן ועכשיו או ליהנות רק מעבר או עתיד?

חכמינו זכרונם לברכה לימדו אותנו כי איזהו עשיר? השמח בחלקו. בחלקו. לא בעולמו. החיים שלנו, העולם שלנו בנוי מחלקים. הרבה חלקים. משפחה, חברים, הורות, זוגיות, תחביבים ועוד חלקים שונים. האם אנו יודעים ליהנות מכל חלק כשאנו נמצאים בו? האם אנו יודעים ליהנות מהחלקיקים השונים בחיינו? כשאנחנו עם הילדים, האם אנחנו באמת איתם? האם אנחנו באמת נהנים מהם? עם הבן זוג? חברים? משפחה? עבודה? אצל הרבי הרש"ב – הרבי החמישי של חב"ד – ישבו חסידים ושרו 'ניגון הכנה', שיר אותו מקובל לשיר כהכנה לדברי חסידות. הם שרו את השיר במהירות כדי לעבור ל'עיקר', לדברים אותם יאמר הרבי. כשסיימו לשיר אמר להם הרבי: כאשר שרים את השיר, צריכים להיות בתוך השיר; לאחר-מכן, כששומעים את דברי החסידות, יש להתמקד בהם.

בערב שמחת תורה הכנתי את נרות החג להדלקה. מאז שגלעד נפל בשבי הוספנו עוד נר והתפללנו עליו בהדלקת הנרות בערב חג או שבת. חשבתי לעצמי שזהו הוא כבר כאן. בביתו. בחיק משפחתו. מוגן. שבע. חופשי. כבר לא צריך להדליק עוד נר. ואז, חשבתי לעצמי שגלעד הוסיף לנו עוד אור בבית ועכשיו כשהוא בא האור הזה שמח ומאיר באור יקרות. החלטתי שנמשיך להדליק את הנר של גלעד. נר שיזכיר לנו כמה החופש שלנו לא מובן מאליו. נר שיזכיר לנו שכל נשמה יהודית חשובה לנו. נר שיזכיר לנו שהנפש והרוח היהודית שבקרבנו תמיד חופשייה. נר שיזכיר לנו שאנחנו עם אחד. נר שיזכיר לנו לשמוח בחלקינו. נר שיזכיר לנו לרצות את מה שיש לנו. נר שיזכיר לנו שיש לנו בחירה כיצד לחיות את חיינו.

קראתי פעם פתגם יפה: אושר משמעותו לא שיש לך מה שאתה רוצה אלא שאתה רוצה מה שיש לך. שנזכה כולנו לרצות את מה שיש לנו.