זה התחיל בסימני שאלה. "גלעד שליט בדרך הביתה?" וחיש מהר הפך לסימני קריאה מרגשים, כאלו שחיכינו להם במשך חמש וחצי שנים: גלעד שליט בדרך הביתה! לאחר כמעט אלפיים יום בשבי, יצעד גלעד שליט לזרועותיהם הפתוחות של הוריו, של משפחתו ולמעשה של עם ישראל כולו. חג הסוכות עומד להיכנס מחר בערב, ובמשך החג כולו לא אהיה מחובר לאינטרנט ולא אקרא חדשות. מי יודע, אולי העיסקה תתבצע בימים הקרובים ולא אוכל לצפות בה בשידור חי, להזיל דמעה ולבכות ביחד עם כולם... אבל, למען השם, תוותרו על המצלמות, תדלגו על השידור החי, תביאו אותו באמצע הלילה – העיקר שיבוא הביתה שעה אחת קודם!

"גלעד, עשינו קבוצה מיוחדת בפייסבוק עבורך" יאמר לו חבר אחד. "מה זה פייסבוק?" לא יבין גלעד. חמש שנים בשבי. חמש שנים של ניתוק מהעולם החיצון. חמש שנים של מחשבות לא פוסקות: האם אשוב לראות את הוריי, את משפחתי? האם אצא מכאן אי-פעם? האם אזכה בחיי להקים משפחה משלי?

תודה לא-ל, גלעד מקבל תשובות לשאלותיו: כן! אתה משתחרר, אתה יוצא לחופשי!

איזו שמחה. איזו דרך נהדרת להתחיל את חג הסוכות שנקרא "זמן שמחתנו". הבנים שבים לגבולם...

***

אני מאוד שמח, אך גם מבולבל. ליתר דיוק, קצת כועס.

גלעד שליט חוזר הביתה, אבל אנחנו נכנענו. ארגון החמאס מארגן חגיגות ענק של ניצחון. אלף מחבלים יוצאים לחופשי. מדווח כי ביניהם גם "מחבלים כבדים" – איזו הגדרה מעורפלת לרוצחים בדם קר, אנשים שבחרו לדבוק בדרך חיים של טרור ושל רצח, אנשים שהיו מעורבים בפיגועים, שנטלו חייהם של אנשים, נשים ותינוקות שכלל לא הכירו, שכל חטאם היה היותם יהודים שבחרו להתגורר בארץ ישראל.

בדמיוני, שתי תמונות מרצדות זו לצד זו. בתמונה הגדולה אני רואה את גלעד נוחת בנמל התעופה, השטיח האדום נפרש, ראש הממשלה ונשיא המדינה עומדים ומחכים, והוא יורד בצעדים איטיים, מהוססים משהו... שוב רואה למול עיניו אותיות בעברית. הנה אבא נועם, האב שלא הפסיק לחשוב עליו ולו לרגע קט. הנה אימא אביבה, הנה האח... האם זה אמיתי או שמא הוא חולם בהקיץ? הוא מתקדם קדימה והמשפחה כולה מתחבקת... ים של דמעות וחיוכים... פרחים ותרועת חצוצרות, הבזקי מצלמות ללא הרף... האם הוא יבחר לומר משהו, או שמא יעדיף להתכנס לחיק משפחתו? אולי הוא יאמר 'תודה רבה' מבויישת לעם שלם, העם שמעולם לא הפסיק להתפלל עבורו... מאות אלפי פרקי תהילים, מיליוני מעשים טובים לזכותו...

אבל התמונה השניה, בקטן, מטרידה את מנוחתי. אני רואה בה מחבלים נוסעים באוטובוסים כשהם מניפים את אצבעותיהם בסימון 'וי' לאות ניצחון... אלפי משפחות ממתינים להם בשאגות אללה אכבר ומוות לישראל... חגיגות ענק בעזה, נאומים מתלהמים במסגדים על כניעתה של ישראל... אני רואה תמונות מעורפלות של קורבנות פיגועים שייגרמו חלילה משחרור המחבלים...

והנה עוד תמונה. רוצחי משפחת פוגל יושבים בתא בית הסוהר וצופים בטלוויזיה... שלא כמו גלעד שליט, הם מקבלים מזון משובח וגם ביגוד ברמה סבירה... הם צופים במתרחש ואומרים אחד לשני "אל תדאג, תורנו גם יבוא..."

והתמונות האלו מרצדות זו לצד זו. כואבות עד לאימה. שמחה אינסופית לצד כעס, כאב ופחד.

***

את האמת? אינני יודע על מי עליי לכעוס. האם עליי לכעוס על הממשלה הנוכחית שויתרה על כל עקרונותיה והתקפלה מול דרישותיו המופרזות של ארגון החמאס, או אולי עליי לכעוס על הממשלה של שנת 1985, שאישרה את עיסקת ג'יבריל בה שוחררו למעלה מ-1,000 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל. או אולי לכעוס על הממשלה שכיהנה בשנת 1979, שהעבירה 79 מחבלים תמורת חייל אחד. לצערנו הרב, יש כאן מסורת של ויתור, מסורת של כניעה ודפוס ידוע מראש. אין פלא שהמחבלים למדו את חולשותינו והם מנצלים אותן, ובגדול.

"אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" אומר התלמוד. כבר בימים עברו הכירו החכמים בסיכון שבויתור ובכניעה, בכך שהדבר רק יגרה את תאבונם של החוטפים. ככל שהחוטפים מסוכנים יותר, כך הסיכון גדול יותר.

מה אפשר היה לעשות כדי לשחרר את גלעד שליט? אני לא יודע. אינני איש מודיעין או, לחילופין, נביא. אבל אני כן מאמין שאם היינו מקדישים את כל המאמצים והמשאבים שברשותנו לכך, היינו יכולים לחשוב על כמה אלטרנטיבות בטוחות, כאלו שלא היו מעמידות איש בסכנה.

***

תרשו לי להקדיש את המילים האחרונות לגלעד שליט.

גלעד, מי יודע, אולי ביום מן הימים תעשה חיפוש ב'גוגל' ותקרא מאמרים שנכתבו עליך ולכבודך. אם תגיע אי-פעם למאמר הזה, גלעד היקר, הרי שבשם כל הקוראים שלנו, אני רוצה להעניק לך חיבוק חם. גלעד, אנחנו אוהבים אותך. כמה טוב שבאת הביתה. יברכך האלוקים, שמהיום ואילך תדע רק טוב בחייך.