אחד הדברים החשובים ביותר שאנו יכולים לעשות עבור ילדינו הוא להקשיב להם. אנו צריכים להקשיב, לא רק למילותיהם, אלא גם לנימת דיבורם, לצליל קולם, להבעות פניהם, לשפת הגוף שלהם, למסר השלם והכולל שלהם. למעשה, עלינו להקשיב ללבם. ככל שנעשה זאת בצורה מדויקת ולעתים קרובות, כך הם ייעשו ליותר אינטליגנטיים מבחינה רגשית. בדיוק כך: ההקשבה שלנו עושה אותם ליותר מפותחים מבחינה רגשית. כתוצאה מכך, הם יסתדרו טוב יותר איתנו – מוריהם וידידיהם. הישגיהם הלימודיים ישתפרו. בריאותם הגופנית והנפשית תשתפר. הם ייהנו מכל היתרונות הללו ויותר מכך – וזאת אך ורק משום שהקשבנו להם.
אף שרעיון ההקשבה עושה רושם קל למדי, למעשה זהו דבר קשה מאוד עבורנו, כהורים. אנו מעדיפים לדבר. אנו אוהבים ללמד ולהסביר. אנו אוהבים לתקן ולהדריך. לעתים אנו מדברים כל כך הרבה, שילדינו חושבים שאנו נותנים להם הרצאה במקום לחנך אותם! לפעמים הם מכסים את אוזניהם כיוון שהם שמעו מספיק מהנאומים שלנו! אנו נוטים לחשוב שתפקידנו הוא למסור להם מידע חשוב; שעלינו ללמד אותם מדוע חשוב לאכול יפה, להתנהג יפה לאחיהם ולאחיותיהם, לעשות את שיעורי הבית שלהם, להיות זריזים ודייקנים וכו'. אנו פולטים מעיינות של אינפורמציה המיועדים לעזור להם לגדול ולהשתפר. הרעיון להפסיק לדבר ולהקשיב נראה לנו מנוגד לצו האינטואיציה.
אולם, אילו יכולנו להיות בטוחים שהקשבתנו "תשתלם", אולי היינו נוטים יותר לנסות להקשיב לילדינו. ממחקרים שונים עולה כי ההקשבה לילדים מובילה לפתרון בעיות טוב יותר, לשיתוף פעולה רב יותר וללמידה טובה יותר. אך על-מנת לעזור להגיע לתוצאה זו, הורים צריכים ללמוד לבטוח בכך שלילדים יש תשובות שנטע בהם הא-ל.
לדוגמא, נניח שאם רואה את בנה המתבגר שוכב במיטה כל יום בשעה שהיה עליו כבר לצאת לבית-הספר. גישתה בעבר כללה מתן נאום על חשיבותה של תכונת הדייקנות, מילוי אחריות וכולי. כל זה נפל כנראה על אוזניים חירשות, שכן יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הצעיר עדיין שוכב במיטתו שעה ארוכה אחרי שהשעון המעורר חדל מצלצוליו.
היום מנסה אימא גישה חדשה. היא עומדת לנסות להקשיב. לכן, היא שואלת את בנה, "חמודי, יש איזו סיבה מיוחדת שבגללה אתה לא רוצה לקום בזמן?" הנער, המופתע לשמע שאלתה, ממלמל בתחילה "לא". אך אימא מתעקשת: "לא, באמת, מתוק שלי. מוכרחה להיות סיבה כלשהי בגללה אתה לא רוצה לקום בזמן לבית הספר". כשהוא נוכח שאמו באמת מתעניינת, קם הנער, משפשף את עיניו ואומר, "השיעור הראשון משעמם מדי". אימא מתפתה לפתוח בנאום, אך נמנעת מכך, ומחליטה במקום זאת להמשיך להקשיב. בעשותה מאמץ כביר להקשיב ולקבל, במקום להיות שיפוטית, היא מביעה הכרה בדבריו של בנה. "השיעור הראשון משעמם אותך". דבריה, המשקפים את דבריו של הנער, מזמינים אותו להמשיך ולהסביר. "טוב, לא כל הזמן, אבל בדרך כלל. המורה בבוקר הוא המורה הכי גרוע שהיה לי אי פעם". שוב, אימא עוצרת בעד האינסטינקט הדוחף אותה ללמד ולהטיף. היא באמת מנסה להבין.
כשהיא מאיטה את הקצב כדי לחשוב, נוכחת אימא בעובדה שמה שבנה אומר הגיוני דווקא. הוא אובחן כסובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות. קשה לו יותר לשמור על ריכוז ולשים לב למתרחש בשיעור כשהנושא משעמם. מוחו משתוקק לגירויים. כמובן שקשה לו לשאת שיעור משעמם. "כן, אני מבינה. קשה לך להקשיב לשיעור משעמם". הנער המום עכשיו. אמו ממש מבינה! "אשתדל יותר להסתדר שם", הוא אומר פתאום. "אני יודע שאני צריך בעצם להגיע לשיעור, אפילו אם קשה לי".
נס ההקשבה התרחש! מסיבה כלשהי, אם מקשיבים לנו ושומעים אותנו, הדבר משחרר את רגשותיו ואת מחשבותיו של המאזין. כאשר מבינים אדם, הדבר יכול לשחרר התנהגות תקועה. אין זה מתרחש כך בכל שיחה, אך זה מתרחש לעתים קרובות. לפעמים יש תוצאה מושהית, במקום תוצאה מיידית. אך במשך הזמן, הקשבה עקבית מובילה לצמיחה ולהתפתחות עקבית.
נסו זאת פעם ותיווכחו בעצמכם.
כתוב תגובה