האם קורה לך שאת עוצרת ותופסת את עצמך? אולי זו נימת דיבורך, הביטוי בו השתמשת, המלים שאמרת. את עוצרת באמצע המשפט ונדהמת, "אני נשמעת בדיוק כמו אמא שלי. אני הופכת לאמא שלי!"

באחד הימים האחרונים היה לי רגע כזה, אך זה היה הפוך. שמעתי את ילדיי מדברים. אחת מהם קיבלה שקית ממתקים במסיבת יום הולדת. השנייה שאלה, "אני יכולה לקבל גם?" הראשונה, ששקית הממתקים הייתה שייכת לה, אמרה לה, "אני לא רוצה לשמוע אותך שואלת אותי עוד פעם. אמרתי לך שאתן לך כמה, אבל אם תבקשי ממני שוב, לא אתן לך".

אוי, בתי נשמע ממש כמו אמא שלה. אוי, לא. מה עשיתי?

בשבוע שלפני המקרה הזה, דאגתי ודאגתי. מדוע ילדיי תמיד מבקשים ממנו כל דבר כל הזמן? "אמא, תקני לי את זה. אמא, אפשר לקבל את זה? אמא, אני רוצה. אמא, תני לי". זה אינסופי. מכל מקום, ההרגשה היא שהבקשות הן אינסופיות ובלתי פוסקות, ואני דואגת שילדיי תובעניים מדי.

אינני זוכרת שהייתי תובענית כל כך כלפי הוריי. אני תוהה אם ילדיי יהיו אי פעם "שמחים בחלקם". אולי כל בקשותיהם הן סימן לכך שהם מרגישים מקופחים? האם אני מקפחת אותם? אבל יש להם כל כך הרבה דברים, יותר מדי דברים. אולי הם מפונקים? אומרים לי שזה הדור, דור שאף פעם אין לו מספיק, שתמיד רוצה יותר ממה שיש לו.

הרגשתי צורך להרהר באמת בעניין.

האם זה לא בסדר מצד ילדיי לבקש? אולי אני היא זו שלא בסדר כי אני כועסת עליהם שהם מבקשים כל כך הרבה? האם אני מלמדת את ילדיי שזה לא בסדר לרצות, שזה לא בסדר לבקש? האם זה המסר שאני רוצה לתת להם?

פתאום זה היכה בי. אם ילדי לא יכול לבקש דברים ממני, מאמו, אזי ממי הוא יבקש? הוא רואה שאני מאכילה אותו, רוחצת אותו ומלבישה אותו. אני משכיבה אותו במיטה בלילה וקונה לו צעצועים. אני משחקת אתו ומלמדת אותו כל מיני דברים. אל מי עוד הוא יפנה אם לא אליי – לאדם זר? העובדה שהוא מבקש ממני היא הדרך שלו לומר לי שהוא מאמין בי, שהוא יוצר אתי קשר.

במלה "נתן", האות הראשונה והאחרונה הן זהות, ודבר זה מצביע על כך שהאדם הנותן למעשה מקבל, ולהפך. על כן, בכך שאנו מקבלים אנו גם נותנים. תהליך הנתינה והקבלה דומה למערכת הלב והנשימה, אשר "נותנת" דם מחומצן אתוך הגוף מן הלב. הדם זורם דרך הגוף ו"מקבל" פחמן דו-חמצני. הדם ה"מקבל" הזה עובר אז אל הריאות, נספג בחמצן ולבסוף שב בחזרה אל הלב בתור דם "נותן". המחזור ממשיך בלי סוף. אם הוא ייעצר, הגוף יתמוטט.

למן הרגע הראשון שבו הריתי, התחלתי לתת. נתתי את הכוח שלי, את השינה שלי, את הגוף שלי – נתתי, ותודה לא-ל, מאז לא חדלתי לתת. זהו המעשה החשוב ביותר שמחבר אותי אל הילד או הילדה שלי. מאידך גם לא הפסקתי לקבל – אני מקבלת שמחה, אהבה ואושר. הדרך ממיסת-הלב בה מביט בי התינוק שלי כשאני מניקה – אין מתנה מתוקה מזו. אני מקבלת ומקבלת ומקבלת, ודרך כך יש לי קשר בל-יינתק עם ילדיי. כאשר הם תינוקות קטנים, קל יותר לראות זאת, אך מסיבה כלשהי, כשהם גדלים הראייה נעשית מטושטשת.

אני מבינה שלא זו בלבד שאין זה יותר מדי לבקש, אלא שלילדי יש זכות לבקש, וגם לי יש זכות: יש לי זכות לומר לא, בצורה נעימה, מתוך חמלה וביטחון. הערפל ששרר בראשי הלך והתבהר. אני לא מרגישה כעס או כפיות טובה. אני פשוט אומרת לא כשאינני רוצה לתת, או כשאני מרגישה שאינני צריכה לתת.

אבל כשאני אומרת לא, אני ממשיכה לתת. אם מבקשים ממנו חפץ כלשהו או פעילות שאינני רוצה לתת או להרשות, אני אומרת לא, אך בעת ובעונה אחת אני ממשיכה לתת – אני נותנת חיוך חם, חיבוק, ואני מנסה למצוא אפשרות חלופית. לעולם אי אפשר לפנק ילד יתר על המידה על ידי נתינת אהבה רבה מדי. לכן אני אומרת לעצמי, "הניחי לו לבקש ולרצות". הדבר נותן לי את ההזדמנות לתת, והרי רק דרך הנתינה אנו מתקרבים זה לזה.