במשך שנים רבות, הייתי נפגשת ל"דייט" עם בעלי לפי נוסחה קבועה ומדויקת. פעם בחודש היינו הולכים למסעדה, ובשלושת השבועות האחרים של החודש היינו יוצאים לפיצה. הבייביסיטר תמיד מגיעה בזמן ואנו תמיד יוצאים באיחור של חמש עשרה דקות. כשאנו נמצאים במרחק של בניין אחד מביתנו, אנו תמיד מגלים ששכחנו משהו (בדרך כלל מעיל או מטרייה) ובעלי תמיד צריך לרוץ בחזרה הביתה להביא את מה ששכחנו.

במפגשי הפיצה שלנו, תמיד הלכנו בצד השמאלי של הרחוב עד שהגענו לרחוב מלכי ישראל. כשהגענו לשם, תמיד קנינו שני מילקשייק שקדים ותמרים, ולאחר מכן שתי פרוסות פיצה עם עגבנייה ובצל. לאחר מכן צעדנו עוד כמה בניינים הלאה ואכלנו את הפיצה על אותו ספסל באותו פארק יפה שמתחת לאותו עץ שם תמיד אנו אוכלים. לאחר מכן הלכנו הביתה בדיוק בדרך בה הגענו.

אבל לאחרונה הייתה לנו הפתעה. בפעם הראשונה מזה שנים רבות, יצאנו לפגישה שהייתה שונה לגמרי.

הערב התחיל כרגיל. הבייביסיטר הגיעה ב-7:30 ויצאנו מן הדלת ב-7:45. במרחק בניין אחד מביתנו בעלי שם לב שקצת קריר ורץ חזרה הביתה להביא ז'קט. לאחר מכן הלכנו במורד הגבעה לרחוב מלכי ישראל, כשאנו צועדים כרגיל בצדו השמאלי של הרחוב.

אך כאשר הלכנו לכספומט, הסתבר שהחשבון שלנו ריק לחלוטין. לא אכלתי מזה שעות, והנה אנו עומדים שם ואין עלינו אף אגורה שחוקה. בעלי ואני פשוט עמדנו שם, מביטים במסך המהבהב של הכספומט וחשים אומללים מאוד.

ואז אמר בעלי, "חכי רגע...", תחב את ידו עמוק לתוך כיסו והעלה שבעה שקלי כסף קטנים. זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב. ממש קצת.

הלכנו לחנות המילקשייק ובעלי שם חמישה משבעת השקלים שלו על הדלפק. לאחר מכן הזמין את הכוס הקטנה ביותר של מילקשייק שקדים ותמרים וביקש מהאיש שמאחורי הדלפק כוס נוספת. לאחר מכן הוא הגיש לי את מחצית המילקשייק, שגובהו בכוס בקושי ארבעה סנטימטר. שתיתי בשקט, מאוכזבת.

הלכנו עוד קצת במורד הרחוב, וכשעלה באפי ניחוח הבצק הטרי והגבינה המותכת, קיבתי החלה להתחנן בקול לאוכל. פשפשתי בתיקי בחיפוש אחר דבר-מה לאכול, ומצאתי רק כמה פירורי קרקר. זה עמד להיות הדייט הארוך ביותר שהיה לנו אי פעם.

ואז לפתע פתאום עצר בעלי ואמר, "חכי רגע...". הוא הוציא את ארנקו והוציא כרטיס נשכח ובו מנוקבים 10 חורים קטנים ל-10 פיצות קטנות, כשהמלה "חינם" רשומה על הפיצה ה-11.

בדלפק הפיצה, הבחור הצעיר שמאחורי הדלפק הביט בכרטיס ואז הביט בנו בהשתוממות. "לא השתמשנו בכרטיסים האלה לפחות שנה! איך יתכן שעדיין יש לכם כאלה?" אך תוך דקות מספר יצאנו משם לפארק החביב עלינו כשבידינו חתיכה בודדת של פיצה עם עגבניות ובצל.

תוך זמן קצר היינו בעלי ואני ישובים על ספסל הפארק החביב עלינו, אוכלים יחד את הפיצה הבודדת. ישבנו שם שעה שלמה, צחקנו על תעלוליה של בתנו בת השנתיים, שוחחנו על כתבה שבעלי קרא לא מזמן, ודנו בשאלה אם כדאי לנו לקנות סוף סוף סט כיסאות חדשים.

עדיין הייתי די רעבה, אך קלטתי שכבר לא איכפת לי. השמיים היו בהירים ומלאי כוכבים, הלילה היה קריר אך מקסים. קלטתי שהדבר היחיד שמשנה לי באמת, הוא שבעלי נמצא לצדי.

במרוצת השנים שמעתי תירוצים רבים כמספר הזוגות הנשואים מדוע לא לצאת לפגישה שבועית. "בעלי עסוק מדי", "אנחנו לא מכירים שום בייביסיטר", "תראי, אנחנו פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמנו כרגע".

יש כל כך הרבה תירוצים מדוע איננו יכולים בשום אופן לבלות עם בן/בת הזוג שלנו, אך יש אפילו יותר סיבות לכך שאנחנו מוכרחים לעשות זאת. זמנים המוקדשים במשך השבוע לבניית הקשר עם בעלינו ונשותינו הם ההשקעה הטובה ביותר שביכולתנו להשקיע בנישואינו ובמשפחותינו. זהו תנאי מקדים הכרחי לנישואין משגשגים ולילדים שיגדלו מתוך תחושה שהם נאהבים, יציבים ומוגנים.

שעתיים בשבוע עם בעלינו – לטייל, לצחוק ולשתף. שעתיים עם בעלינו, שבהן שום טלפון או ילד בוכה או שכן הדופק על הדלת לא מפריעים לנו.

האמת היא, שלא משנה בכלל אם הדבר היחיד שאתם יכולים להרשות לעצמכם הוא לאכול פיצה בודדת על ספסל בפארק בלילה זרוע כוכבים. הדבר היחיד שמשנה הוא, שבמשך שעתיים תמימות, אתם לבד, רק שניכם. לבד. ביחד.

באותו לילה, כאשר הגענו סמוך לביתנו, אמר בעלי, "חכי רגע..." הוא רץ במורד הרחוב ונעלם לתוך חנות, וכעבור רגע שב ונתן לי ורד אדום יחידי. בעבר, בימי הולדת ובימי נישואין ובחגים, כבר קרה בהחלט שבעלי נתן לי מתנות יפות יותר.

אבל הפרח הזה, בלילה המיוחד הזה, הייתה לו משמעות יותר גדולה עבורי מכל אותן מתנות ביחד. למעשה, אני בטוחה שורד בשני שקלים הוא מתנה שאנצור בלבי לנצח.