הילדה בת ה-5 שסייעה לי להתמודד עם ילדותי החשוכה

לפני שנים מספר, ביום ראשון מקסים ושטוף שמש אחר הצהריים, ישבתי על ספסל בפארק בעוד ילדיי השתוללו בממטרה. ישבתי שם, נהנית מן הרוח הקרירה, בעוד ילדיי מתיזים מים וצחקקו. הבחנתי באישה לבושה נאה, הדוחפת עגלה כפולה וצועדת לכיוון שלי.

כאשר נדד מבטי אל היושבים באותה עגלה, התרחבו עיניי וגרוני נשנק. העיניים החומות הגדולות שהביטו בי בחזרה מן המושב האחורי לא יכלו לפצות על כך שעל ראשה של הילדה שנראתה כבת חמש, לא הייתה אפילו שערה אחת ויחידה. פתאום קלטתי שהאישה מתקדמת לכיוון הספסל שלי וזזתי כדי לפנות לה מקום. היו עמה שני ילדים גדולים יותר שרצו לפארק לשחק בעוד בת-החמש והתינוק נמנמו להם.

התינוק שבקדמת העגלה היה עסוק במציצת בקבוק, ועלתה בי מחשבה ששותפתי החדשה לספסל עשויה להיות צמאה אף היא. הצעתי לה את אחד מבקבוקי המים שלי והיא קיבלה אותו בתודה כשהיא מציגה את עצמה בשם אסתר.

התחלנו לפטפט, והיא סיפרה לי כיצד השתנו חייה לפני שישה חודשים כאשר אצל ביתה התגלה סרטן. היא הסבירה שבתה סיימה זה עתה את סדרת הכימותרפיה האחרונה והסרטן נמצא בנסיגה. היא אמרה בנימה עובדתית שהיא מאמינה שהדבר קרה הודות לכל התפילות שנאמרו עבורה בקהילה. היא הייתה שלווה ורגועה והיה ברור שאמונתה בלתי מעורערת. תהיתי איך היא עושה את זה, ולא נאלצתי לחכות זמן רב כדי לגלות זאת. היא שמחה מאוד לשתף אותי – ואני מצדי האזנתי בנכונות רבה.

אסתר סיפרה לי, שלמרות שלא הייתה רוצה לעבור אי-פעם את ההתנסות הזאת, היא "מרגישה בסדר עם זה". היא הסבירה לי, שהודות לאתגר הזה היא הלכה בשבילים שאחרת לא הייתה הולכת בהם לעולם. היא תיארה כיצד הלכה וגברה הכרתה בנוכחותו של אלוקים כפי שמעולם לא חוותה זאת קודם לכן, וכן כיצד התפתחה אצלה הבנה מעמיקה יותר של מעלותיה וחולשותיה האישיות.

כאשר פנה אחר-הצהריים וירד הערב אספנו את ילדינו כדי לשוב הביתה, החלפנו מספרי טלפון והבטחנו לשמור על קשר. באותו ערב לא יכולתי להפסיק לחשוב על החוויה הזאת, ומשום מה, שלושת המילים שנחרתו בתודעתי היו "בסדר עם זה".

בזמן האמבטיות, ארוחת הערב, שעת הסיפור, אמירת "קריאת שמע" עם ילדיי, ולבסוף שעת ההשכבה, ניסיתי לברר לעצמי את רגשותיי המבולבלים והסותרים. חשבתי על חיי שלי, על עברי ועל ההווה שלי. האם אני "בסדר עם זה"? האם אני שלווה? ככל שחיפשתי עמוק בתוך עצמי נוכחתי לדעת שלמרות שהגיונית אני מרגישה בסדר ביחס לחיים שלי, הרי לבי שרוי בסערה. קיים בתוכי חלק כועס ועצוב השרוי במצוקה. השכל שלי מאמין ויש לו אמונה, אך הלב שלי כואב.

הכאב הזה, מקורו בילדותי, בה – ככל שהדבר היה תלוי בהוריי – לא הייתי קיימת כלל. הוזנחתי פיזית ורגשית. למרות שאני מביטה אחורנית על התקופה הזאת ויודעת שזו הייתה תקופת סבל, ברור לי שהיו אירועים מסוימים בחיי אשר עזרו לי לעבור את זה. ברור שהאירועים הללו היו יד אלוקים שהחזיק אותי בשעותיי הקשות ביותר.

כאשר הייתי בת חמש, אני זוכרת שאמי שלחה אותי לבית הספר בלי ארוחת בוקר. הבניין שבו גרתי שכן בסמוך לפיצרייה. באותו בוקר ספטמבר, בעודי ממתינה להגעתו של האוטובוס הגדול שהסיע את הילדים לבית הספר, ניחוחה של הפיצה עלה באפי וגרם לקיבתי הרעבה לקרקר. החלטתי שבמקום לעלות על ההסעה לבית הספר, אלך לפיצרייה.

נכנסתי לשם, ילדה זעירה ורזה, בעלת שיער בלונדיני ארוך ועיניים גדולות וכחולות, לבושה בלויי סחבות, מסתכלת על הפיצה במבט רעב. מקץ דקות אחדות שאל אותי בעל החנות אם אני רוצה משהו. אמרתי כן. פיצה! הוא נתן לי פיסת פיצה על מגש פלסטיק אדום וזללתי אותה. אבל הייתי עדיין רעבה, לכן עמדתי שוב ליד הדוכן, והתמונה חזרה על עצמה – הפעם עם צ'יפס, לאחר מכן – גלידה, לאחר מכן – ברד, לאחר מכן – פופקורן. מימיי לא הייתי שבעה כל כך.

לפני שהלכתי אמר לי מר רוטשטיין בעל החנות שאני מוזמנת אליו בכל עת. וככה הוזנתי במשך השנים. בכל פעם שחשבתי על האירוע הזה, הוא הזכיר לי את החלב והדבש שה' האכיל בהם את התינוקות היהודיים במצרים. הוא טיפל בהם, והוא טיפל גם בי.

כאשר הייתי בת שבע, נשלחתי לישון אצל אישה קשישה אחת כדי לארח לה לחברה, כיוון שבעלה נפטר. (שנים מאוחר יותר, גיליתי שהיא שילמה להוריי כסף עבור העסקה הזאת). ישנתי שם במשך שנתיים. היא גרה בצד השני של השדרה, במורד הרחוב. היא הייתה אישה בעלת הפרעה טורדנית-כפייתית אשר התעללה בי מילולית ורגשית. לילה אחד, אחרי שעשיתי אמבטיה, אני זוכרת שהיא צעקה עליי. לא יכולתי להבין מדוע. לאחר מכן היא הראתה לי את הסבון - שכבר לא נראה יותר כסבון כיוון שנמס באמבטיה.

היא הייתה מעירה אותי בשעה שבע והייתי רצה הביתה ולאחר מכן עולה על האוטובוס בביתי בשעה 7:30. אני זוכרת שהלכתי הביתה בבוקר חורפי קפוא אחד. השמיים היו מעוננים וחשוכים. פתאום נתקפתי אימה. לא יכולתי להמשיך ללכת. הרחוב היה חשוך וריק. אז ישבתי על הבטון במעילי המרופט ובכיתי.

עד מהרה ניגש אליי איש אחד (אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה), כרע ברך לידי ושאל אותי מה קרה. סיפרתי לו תוך כדי בכי איך אני הולכת הביתה כל בוקר לבדי וכמה אני פוחדת. הוא אמר לי שהוא ייקח אותי הביתה כל יום. הוא אחז בידי ולקח אותי הביתה. בשנתיים הבאות נפגשנו מדי בוקר באותה שעה. הוא הלך איתי עד לבניין שלי ואמר דברים משעשעים שהצחיקו אותי. הוא היה שליח ששלח ה' כדי להגן עליי.

כאשר הייתי בת חמש-עשרה, הלכתי לרופא בשל כאבים עזים בבטני. הרופא היה חובב ולא ידע מה הוא עושה. הוא לחץ וחיטט בבטני ואבחן דלקת התוספתן (אפנדיציט). הובלתי לחדר הטיפול הנמרץ באמבולנס לקול סירנה מחריש אוזניים. נלקחתי לחדר בו המתנתי חלשה וחיוורת לתוצאות בדיקות הדם שלי. כאשר שכבתי שם במיטה לבדי, הייתה מצדו האחר של הווילון אישה נעימה למראה עם בנה בן השנתיים, שהיה לו חום גבוה.

אישה זו הציגה את עצמה כגברת גרוס, וכעבור זמן קצר פתחתי את לבי בפניה ותיארתי את גורלי המר. מאותו רגע ואילך, היא נטלה אותי תחת חסותה ולקחה את העניינים לידיה. היא התקשרה להוריי, ואבי הגיע לבית החולים. הסתבר שהתפתחה אצלי ציסטה על השחלה בשל משקלי הנמוך. למרבה המזל, הציסטה נעלמה מעצמה. גברת גרוס עירבה בעניין את הקהילה, ונסעתי לחוץ-לארץ, לסמינר בו יכולתי להיות ילדה, לפתח קשרי חברות, ללמוד על יהדותי ולחזק את הידע שלי. בית הספר הזה היה ביתי עד שפגשתי את בעלי והתחתנתי.

לא אייפה את חיי הנישואין שלי ואטען שהוא סיפור אגדה רומנטי. אני מרגישה שבעלי לא תמיד מבין אותי ואת הפחדים הרבים שמציקים לי בעטיין של הטראומות שעברתי בילדותי. אולם, הוא מפרנס טוב, והוא משתדל כמיטב יכולתו להשביע את רצוני. למרות שבורכתי בנישואין יציבים ובשני ילדים יפים ומאושרים, אני ממשיכה להיאבק בזיכרונות ילדותי.

באותו יום ראשון אחר-הצהריים, כאשר ראיתי את המבט השליו על פניה של אותה אישה, חשתי צורך לחפש עמוק בתוך עצמי. רציתי בשלווה כזו. רציתי ברוגע הזה. וכך התחלתי לחפש אחר נוכחותו של אלוקים. נאבקתי כל יום לראות את הטוב שבחיי ולהרגיש חיובית. גיליתי שעבורי נדרש מאמץ בלתי רגיל להישאר ממוקדת ולא לשקוע באווירה שלילית. אך לאט לאט, התחלתי ללמוד להרגיש הערכה ותודה. התחלתי להבחין בדברים כמו מקום חניה טוב, ארוחת ערב שלווה, גילוי פריט שמזמן חשקתי בו הנמכר בהנחה גדולה בחנות. התחלתי לקלוט על כמה הרבה דברים יש לי לומר תודה. התחלתי להודות לעצמי על מאמציי, ולמשפחתי – על מאמציהם. וככל שאמרתי "תודה", כן חשתי טוב יותר עם עצמי, עם עברי ועם ההווה שלי. כיום אני יכולה לומר בכנות, לאחר שאימנתי את עצמי לחיות מתוך הכרת תודה, שאני באמת "מרגישה בסדר עם זה".

לאנשים שמרגישים שאין תקווה, לאנשים שמרגישים מנותקים מאלוקים, שמרגישים שהחיים התייחסו אליהם בצורה לא הוגנת – לאנשים כאלה אני אומרת שיש תקווה. יש אהבה. יש שלווה. ואין זה אי בודד מרוחק. זה לא נמצא באיזה ארמון מפואר על ראש הר המשקיף על אגם מבהיק. התקווה הזו, האהבה והשלווה הזו, מצויים בתוככם. המפתח שפותח את הדלת אל חלק זה של עצמך, הוא מציאת הדברים שכן עובדים ומצליחים בחייך והכרת תודה על הדברים שכן יש לך. שמיעת קולו של הקדוש-ברוך-הוא בדברים הקטנים בחיים, שמכריזים: שלום! אני אבא שלך! אני אוהב אותך! אני כאן בשבילך!

אסתר ואני ממשיכות לשמור על קשר. בתה החלימה כליל, והיא שבה לצחוק את צחוקה השוקק תוך ניעור תלתליה השחורים. כאשר פגשתי לראשונה את אסתר בפארק, הרגשתי עצובה והמומה למחשבה על מה שהיא עוברת. רגשותיי אלה השתנו והפכו ליראת כבוד כאשר היא שיתפה אותי בכוח אמונתה ובנחישות דעתה, בעודי עמלה לנסות ולפתח גם בתוכי עוצמה כזו. וכיום, מה אני מרגישה? אני מרגישה הכרת תודה לאותו יום בפארק, שבו הבחנתי בילדה קטנה בעלת עיניים חומות וגדולות.