אני נוסעת במעלה הכביש הארוך והתלול. התריסים השחורים מנסים לשווא ליצור ניגודי צבעים במאמץ ליצור אווירה עליזה יותר. בתוך הבית, ממשיך הצבע האפור לשלוט בכיפה – כהה, עגום, כמעט חסר חיים. הרהיטים העתיקים של אמי מרפדים את הקירות, ממלאים את חדר המבואה, גודשים את המדפים – עדות לאהבת האיסוף שלה. הם יושבים שם וצוברים אבק וממלאים את מרבית המרחב השימושי בביתנו.
על דלפק המטבח מונח הדבר היקר מכל ללבה של אמי – סט של מיכלי קרמיקה, כל אחד מהם נושא תווית ועליה רשום ייעודו: תה, סוכר, קפה, קמח וכולי – כולם עומדים ישר כמו עשרים וחמישה חיילים בשורה, לבנים כחלב, עם נקודות זהובות וירוקות הפזורות עליהם, מעוטרים בזהב עם כתובת המוצר המיועד להם. מאז שמצאה אותם בתצוגת כלים עתיקים, ידענו כולנו היטב עד כמה יקרים הכלים הללו לאמי.
כל אימת שהייתי עוזרת לאמי לבשל, או מנסה לעשות דברים משלי במטבח, היה הפזמון החוזר של אמי מהדהד ללא הרף באוזניי. "תיזהרי על המיכלים! תיזהרי, אני לא רוצה שהם יישברו!" כשהייתי עובדת בזהירות מופלגת סביב אלילי הקרמיקה הללו הייתי כל כך עצבנית שאפשר היה ממש לחוש בכך.
באורח בלתי נמנע, יום אחד נשבר אחד הכלים הללו. למרבה המזל, לא אני זו ששברתי אותו. כדור תועה עף לכיוון הלא נכון ופגע באחד המיכלים היקרים. כיום, יותר מעשרים וחמש שנה מאוחר יותר, עדיין מהדהדים באוזניי זעקותיה וכעסה של אמי. באותו זמן, מה שהכה בי חזק ביותר היה עד כמה היא מיאנה להינחם. אולם כשאני מביטה לאחור, הדבר שבולט לי ביותר הוא עד כמה לא רגילה ומוזרה הייתה התנהגותה.
רגש וחיים לא היו חלק מן הבית האפור. כן, חיו שם ארבעה אנשים – משפחה לכאורה. במציאות, היו אלה רק ארבעה אנשים החולקים שני חדרי אמבטיה. כיוון שהייתה חסידה של פילוסופיית "אמא-צמרת" של שנות השמונים, היא רצתה להצליח. כאשת קריירה, תלמידה לאורך שנים רבות, אישה ואמא במשרה חלקית, היא התמקדה בעיקר במטרות החיצוניות. בכל לילה הייתה נועלת את עצמה במשך שעות במאורתה ומתקנת ללא לאות את עבודותיהן ומבחניהן של תלמידות בית הספר לאחיות, ולאחר מכן עברה ללא כל הפסקה לעבודת הקורס לדוקטורט שלה.
אבי, אחד ממתכנתי המחשב הראשונים, היה מבלה אף הוא שעות רבות במרתף עם המחשב האישי האהוב שלו, שבהשוואה למחשבים הנישאים של ימינו, הדקים כמחברת, היה מכונה מפלצתית ממש. אבי היה שוקע לחלוטין בדפים על דפים של קודי התכנות, המרצדים ירוק על גבי שחור על מסך המחשב.
אחי ואני מצאנו דרכים משלנו להימלט. הוא הפך לעילוי בתחום הסיף. היה נוסע ברחבי ארצות הברית וזוכה בתחרויות, או מבלה שעות באימונים, מתוך שאיפה להפוך לאחד ה"מתחרים הגדולים ביותר של ארה"ב". היה זה תחום בו אמי הרשתה לעצמה להבחין, והיא ויתרה לאחי על כמה מתחומי האחריות שלו כדי לראות אותו מצליח. הדבר הפך לחלק מנושאי היסוד עליהם נהגה אמי לדבר במפגשים החברתיים שלה. באשר לי, הרי שיחקתי בחדרי עם הבובות שלי. זמן רב אחרי הגיל המתאים להפסיק לשחק עם בובות, הייתי מבלה שעות בחדרי ומשחקת ב"בית". בתור האמא בעולם זה של העמדת פנים, לעולם לא הייתה מטרה גדולה יותר מאשר לטפל בבובות התינוקות שלי. ראשי הפלסטיק הלא פרופורציוניים שלהן ועיניהן הלא ממצמצות העניקו לי סימנים בטוחים לאהבה ללא תנאי שבה חפצתי כל כך.
גדלתי מתוך אמונה שאמי מטפלת ב"דברים" במקום בילדים. גדלתי להאמין שאמא מצחצחת כלי כסף, דואגת להבריק את הכוסות במקום לדאוג לברק בעיניהם של ילדיה. דמעות על חברים-בנים, חברות או אי-צדק מצד מורים לא היו דבר מקובל בביתנו, שכן אמי לא הייתה מסוגלת לשאת אותם. האנרגיה שהייתה לי נותרה כלואה בתוכי, זקוקה לזרום החוצה, מתחננת למקום בו אוכל לבטא את מי שאני.
אני סבורה שרק שנים מאוחר יותר התחלתי לקלוט שיכולתה הרגשית של אמי הייתה תפוסה כל כולה. הסרטן שצמח בתוכה תפס את כל המרחב שהיה לה. במשך שנים היא שמרה על הסוד הזה מפני כמעט כולם, חוץ מאשר אנשים מועטים, ולא רצתה כל סימפטיה מאחרים. לנוע קדימה, להיאבק על חיים נורמליים – זה כל מה שהיא רצתה. במשך עשר שנים, היא הצליחה לחיות את חייה בדרך שהיא רצתה, תוך התמקדות במטרות החיצוניות והמוחשיות. רק בשלוש השנים האחרונות לחייה, כאשר היה עליה לגלות לכולם את מצבה, היא עברה פנימה והחלה להתמקד בהישרדות.
במשך שנים אחרי מותה, המשיך אבי לחיות בבית האפור. הכלים העתיקים שלה נשארו במקומם, כאילו המתינו לה לבוא ולטפל בהם. כל אימת שהייתי נכנסת למטבח ומביטה במיכלים הללו, תמיד הרגשתי תחושה מוזרה של הקלה שאף אחד מהם לא נסדק ולא נשבר. הם נשארו בנאמנות על דלפק המטבח כעדות לאישה שפעם חיה שם. כאשר הגיע לבסוף הזמן בו היה על אבי לעזוב את הבית, נשארתי עם המשימה המבעיתה לארוז את הכל. עכשיו הייתה סוף סוף לדמעותיי הזדמנות לזרום. ברגשות שגבלו בחילול קודש, נגעתי בכל החפצים הללו, שפעם היו אסורים ומקודשים. כיוון שאחי היה גר רחוק ואבי בשיקום משבץ, ביליתי שעות במעבר על כל הדברים, שכן קיבלתי ייפוי כוח מלא לקבוע את גורלם.
אורגנה מכירה פומבית. נפגשתי עם מנהל המכירה הפומבית כמה ימים לפני כן, והוא הורה לי לעבור על הבית ולשים על כל פריט מדבקה בצבע אחר. ירוקה – למכירה, צהובה – לזריקה לאשפה, ואדומה – לא למכירה. הלכתי בבית והוצפתי רגשות אשמה. אף שאמי נפטרה לפני עשר שנים, רעדו אצבעותיי עם כל מדבקה ירוקה שהדבקתי על חפץ כלשהו. ואז הגעתי אל המיכלים הללו. אל המיכלים הטיפשיים, האהובים הללו. לא אבי ולא אחי לא היו זקוקים להם ואף לא חפצו בהם. בידי נותר לחרוץ את גורלם. בראותי אותם על הדלפק, עצרתי. לפתע פתאום, גאה בי בוז עמוק למיכלים הללו. האם אני חייבת לשמור את סט המיכלים הזה, את המקדש הזה לקיומה של אמי? לא היה לי מושג מה לעשות, חשתי אבודה לגמרי. מבחינה הגיונית, ידעתי שכיוון שיש לי מטבח ישראלי סטנדרטי, אין לי מקום לשמור את הדברים הללו. ומבחינה רגשית, פחדתי שאם אשמור את המיכלים הללו, אתחיל לרחוש כלפיהם יראת כבוד מוחלטת כדי לכבד את זכר אמי. הם יכלו בקלות רבה להפוך למוקד תשומת-לב שלא הייתי מוכנה בכלל שייווצר.
במשך שנים נאבקתי בשדים של אמי, במאבקי ליצור את הבית שתמיד רציתי בעצמי: מקום בו יוכלו הרגש והרוח לשרור. מקום מפלט ומקלט שבו יוכלו ילדיי לבכות על קרבות בהם הפסידו ולצחוק על ניצחונות שניצחו, ומקלט למאבק של בין-לבין. המיכלים הללו היו סמל לכל מה שאני שיניתי. כשדמעות צורבות את עיניי, לקחתי מדבקה ירוקה ועט, ורשמתי, "למכירה – סט שלם".
כתוב תגובה