מצחיק לחשוב על הפעם הראשונה בה הצטלבו דרכינו – שלי ושל בעלי. סביר שרק הבטנו זה בזו במבט חטוף, אך שנינו התפללנו על אותו דבר באותו מקום, במרחק דקות ספורות בלבד – ומכל המקומות, היה זה בעיירה ליובאוויטש שברוסיה.

היה זה בקיץ 2005. ידידה סיפרה לי, שהממשלה בבלרוס מערימה קשיים על נסיונותיו של שליח חב"ד לקיים קייטנה. המחנה היה מיועד לילדים יהודיים ממינסק, אורשה והקהילות הסמוכות. הקייטנה הייתה אמורה להתחיל ביולי – הכל תואם כבר: הצוות, המגורים, האוכל, כרטיסי הטיסה – הכל! אך ממשלה מושחתת ומנה קטנה של אנטישמיות הביאו לכך שהקייטנה לא קיבלה את האישורים המתאימים וכל התכניות התבטלו.

בדרך נס הקייטנה לבסוף הצליחה להתקיים, אך רק בחודש אוגוסט. כל הצוות היה אמור להגיע בחודש יולי ולכולם כבר היו תוכניות לחודש אוגוסט. מכיוון שהיו זקוקים לעוד מדריכות, קיבלתי את כרטיס הזהב שלי לבלרוס כדי לטפל בנשמות היהודיות במרחק אלפי ק"מ מהבית.

טסתי לשם ועברתי את החוויה של החיים. למדתי שאינך צריך לדבר את השפה כדי ללמד, לאהוב, לחלוק ולהראות שבאמת איכפת לך. למדתי שהאושר אינו טמון במה שיש לך, אלא בכמה אתה מעריך את מה שיש לך. למדתי שאפשר למצוא קווי דמיון ולפתח ידידות עם אנשים שחשבת שאין לכם שום מכנה משותף.

אחרי החוויה הנהדרת הזו, ששינתה את חיי, כל המדריכות נסעו לבקר בקברים של אדמור"י חב"ד זצ"ל, וכאן השתנו חיי אף יותר, ללא להיות מודעת לכך באותו זמן.

הייתה זו נסיעה בת שש שעות, נסיעה שאני משתדלת מאוד לשכוח, כיוון שלא היו כל כללי תנועה או הגבלות מהירות בשבילי העפר הנידחים של אוקראינה. אין כל עצירות נעימות למנוחה בבית קפה, והיו שם פרות שיכלו לרבוץ מול הרכב זמן ארוך למדי.

כך או כך, בסוף הגענו לעיירה ליובאוויטש שפירושה "עיר האהבה" – שם המייצג את האהבה שהיהודים רוחשים לאלוקים וזה לזה.

לא היה לנו מדריך שינחה אותנו ולפיכך ניסינו למצוא את דרכנו לבד לאורך השבילים המרופשטים כדי שנוכל להגיע ולהשתטח על קבריהם של האדמורי"ם והרבניות שקבורים שם. בדרך עברו לידינו שלושה בחורים צעירים שהיו אף הם בביקור בעיירה. הם נשארו קצת יותר זמן משאר הקבוצה, והיו בדרכם חזרה. אחד הבחורים הללו היה בעלי לעתיד. באותו זמן אפילו לא הבטתי לעברו יותר משניה אחת.

כל כך התלהבתי מהרעיון שאני צועדת באותם שבילי עפר בוציים בהם פסעו אבותינו החסידים. ניסיתי לדמיין לי את החיים בעיירה לפני כמה עשרות שנים. בדמיוני, ניסיתי לדמיין איך היו החיים, כיצד נראו הרחובות: צלילי ילדים צוחקים, שכנים קוראים זה לזה, נעימות שבת והדממה והכבוד שהיו משתררים ברחובות כאשר הרבי היה פוסע בהם.

השתדלתי מאוד שלא למקד את מחשבותיי בזוועה שאירעה בעיר, כאשר הנאצים רצחו את תושבי העיירה והאדמה נספגה בדם ובדמעות של אחינו. ניסיתי להתמקד בעתידו של עמנו ובמורשת היפה שהשאירו לנו האנשים מן העיירה, והבטחתי שאפיץ את מורשת האהבה לללא-תנאי לאלוקים ולאחינו ואחיותינו היהודיים.

בעודנו מביטים סביב, נתקלנו בבניין המרופט ביותר שראיתי מימיי – אך הייתי סקרנית, יחד עם שאר הקבוצה, בשל השלט "בית חב"ד 770" שהיה תלוי עליו.

נכנסנו פנימה. למרבה הפתעתנו ראינו שמות – המון שמות, מאות שמות! – רשומים על הקירות. היה זה ספר אורחים ענק עם כל החתימות של המבקרים הצעירים והמבוגרים בעיירה ליובאוויטש. נטלתי בצניעות את הטוש היבש-כמעט שמצאתי על אדן החלון וחתמתי את ראשי התיבות של שמי על הדלת. אחת המדריכות שבאה איתנו אמרה לי, "היי, צלמי את השם שליד שמך, אולי הוא יהיה בן הזוג שלך לעתיד!" למרות שהרעיון היה נראה לי די מגוחך אכן עשיתי זאת.

לאחר מכן מצאנו את קבריהם של אדמור"י חב"ד ונשותיהם הרבניות. התפללנו כולנו ביחד. התפללתי חזק. התפללתי לבריאות ולהצלחה. התפללתי עבור משפחתי ועבור ידידיי. עמדתי ליד קברי האדמורי"ם ולאחר מכן ליד קברי נשותיהם הצדיקות והאצילות, שהקריבו יותר משמי-מאתנו יכול להעלות על דעתו, ובכיתי ברגש רב. יש משהו כל כך רב-עוצמה ומוחשי ליד קבריהן של הרבניות, אמותינו הרוחניות. חשתי קשר חזק לאותן נשים מיוחדות. ביקשתי ברכה שאתחתן עם האדם שיהיה הכי טוב בשבילי, ושאלוקים יברך אותנו בילדים ובבית יהודי יפה וחם. אתם מכירים את ההרגשה שתפילתכם התקבלה? זו ההרגשה שהייתה לי שם.

נריץ את הסרט קדימה. ביקרתי גם באוקראינה ולאחר-מכן גם בישראל. הקיץ עבר ותקופת החגים עמדה בפתח. הייתי מוכנה לחפש את בן זוגי, ואמי סיפרה לי שהציעו לי להפגש עם בחור צעיר אחד. היא אמרה לי את שמו, אך מעולם לא שמעתי עליו.

ממש באותה שעה עברתי על התמונות שלי. ושם היא הייתה. באותיות גדולות, מודגשות ושחורות, רשומה על הקיר כל כך קרוב לשמי, נכתבה רק דקות ספורות לפניי: "אבי ריצ'לר 2005". היה זה על אותו קיר בעיירה ליובאוויטש, מרחק הליכה קצר מן הקברים בהם התפללנו שנינו לפגוש את בן/בת זוגנו.

אבי ואני נפגשנו, ואני מתארת לעצמי שאתם מנחשים מה קרה בסוף. נישאנו ביום חורף בהיר וקפוא אחד. אבי אוהב לומר, "הכתובת הייתה על הקיר!" אין ספק שהוא צודק!