אליכם, ראש הממשלה, שר החינוך, מעצבי המדיניות והמנהיגים היהודיים בכל מקום בעולם.

בעוד ימים ספורים ישובו לרצד סרטי שואה בכל ערוץ בטלוויזיה. רשימת שינדלר תוקרן, יושמעו צפירות ויודלקו משואות לזכרם של ששת מיליון הקורבנות שנרצחו באכזריות על ידי הנאצים. ראש הממשלה יעמוד ויאמר כי "לעולם לא עוד", כל העם יזילו דמעה על העולם שהיה ואיננו.

ואז נשוב לשגרה.

לא ממש, כי נושא השואה עוד ישוב ויעלה בבית הספר. כשתלמידי כיתות י"א ישובו מהמסע השנתי לפולין, או בשיעורים ומערכות לימוד מיוחדות העוסקות בנושא.

ואנחנו, הדור שנולד עשרות שנים אחרי שקולו של התותח האחרון נדם, ננסה ללמוד, לשמוע ולהתחבר לסיפור. זה לא יהיה לנו קל. סבא שלי עלה לארץ בגיל צעיר עוד לפני שהשואה פרצה ורק בודדים מבני משפחתו נהרגו בשואה. יש לי ילדים בכיתה להם אין אף קרוב משפחה שנהרג בשואה – הם באו ממרוקו, מתימן או עיראק, ארצות שכמעט ולא נפגעו מהשלטון הנאצי. ולמרות זאת, בכל פעם שתרצו שנתנהג טוב, נהיה פטריוטים או נתחתן עם יהודיה, תזכירו לנו את השואה ואת ששת מיליון הקרבנות.

שלא תבינו לא נכון: מה שקרה בשואה הוא מזעזע בכל קנה מידה. אין ספק שזו הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה עבור עמנו, ואנחנו מבינים זאת היטב. אסור לנו לתת למה שקרה באותם ימים לשכוח, במיוחד בגלל שכשאנו מסתכלים על האנטישמיות בעולם, נראה שהלקחים מהשואה עוד לא נלמדו.

אבל אנחנו לא יכולים לעצב את עולמנו ואת השקפת חיינו בגלל מה שהיה ואיננו, אנו צריכים משהו מוחשי, משהו שמתחבר לחיים שלנו היום. המורה להיסטוריה תמיד אומר כי "למי שאין עבר אין עתיד", אבל אני חושב שאסור לנו להתעלם מההווה.

אתם רוצים שנתנהג כמו שצריך? שנתחתן רק עם יהודים? אתם צריכים להסביר לנו למה. סיפורים על השואה, מרגשים ככל שיהיו, הם סיפורים מהעבר ובהחלט לא מספקים אותנו.

אם אתם רוצים שיגדל כאן דור מסור לעמו, לתורתו ולארצו – אל תספרו לנו סיפורים מהשואה ותחשבו שזה מספיק. אנחנו דור צעיר אבל חושב ותוהה: ואנחנו מוכנים לקבל תשובות, אם רק תואילו לומר אותן.

אל תאמרו "לעולם לא עוד", אלא אימרו לנו: מה כן עוד?

שלכם,

בני הנוער