הביקור הראשון שלי בביתו נמשך כמעט לילה שלם," כותב אלי ויזל בספרו "זיכרונות" (Memoirs) לגבי האופן שבו הוא הגיע אל ברוקלין, מתישהו בשנות ה-60 המוקדמות,1 כדי להכיר את הרבי מלובאוויטש.
הרבי קרא חלק מספריי בצרפתית, וביקש ממני להסביר לו, מדוע אני כועס על אלוקים. "כי אני אוהב אותו יותר מדי," השבתי. "ועכשיו?" הוא שאל. "גם עכשיו. ומפני שאני אוהב אותו, אני כועס עליו." הרבי לא הסכים עמי: "לאהוב את אלוקים משמע לקבל שאינך מבין אותו." שאלתי אם אפשר לאהוב את אלוקים בלי אמונה. הוא אמר לי, שאמונה צריכה לבוא לפני כל השאר. "רבי," שאלתי, "איך אתה יכול להאמין באלוקים אחרי אושוויץ?" הוא הביט בי בשתיקה במשך רגע ארוך, ידיו מונחות על השולחן. ואז הוא אמר בקול שקט, שכמעט ולא נשמע, "איך אתה יכול שלא להאמין באלוקים אחרי אושוויץ?"2
אותה "יחידות" עם הרבי, שהגיעה לשיאה בשאלתו הרטורית של הרבי, עשתה על ויזל רושם עמוק והשפיעה על כתיבתו באופן בל יימחה. ויזל עתיד היה להרחיק לכת, מאוחר יותר, עד כדי כך, שהיה מדבר על רגע זה כרגע מכונן, כמשבר בקריירה הספרותית שלו: " הדיאלוג הפשוט הזה היה נקודת המפנה בכתיבה שלי."3
בשנת 1964 פרסם ויזל את הרומן השני שלי, שערי היער, סיפור הנחלק לארבע עונות, שהאחרונה שבהן, "חורף", הינה דוח מלא חיים ומפורט של אותו מפגש בביתו של הרבי.4 הסיפור הוא אכזרי, שובר לב, מכיל פגיעות כואבת, ובנקודות מסוימות, פשוט מזעזע. אושוויץ, כמובן, היא השאלה המרכזית של השיחה. "איך אתה יכול להאמין באלוהים אחרי אושוויץ?" אולם, כאשר השיחה עוברת מרגש לרגש, מטיעון לטיעון-שכנגד, הרבי מוסיף לדחוק באורחו לגלות, מדוע הוא שם באמת, את המניעים העמוקים ביותר לביקורו. "למה אתה מצפה ממני?" שואל הרבי. התשובה מן הבטן לכך הייתה, "לכלום, ממש כלום." אבל הרבי סבלני. בסוף הביקור עתיד האורח לדעת, מדוע הגיע.
בינתיים, החדר מלא ברובו בצלילי זעם. ויזל לא פוחד מאלוקים. ולכן הוא לא פוחד מן הרבי. הוא מדבר אל הרבי כפי שפונה אל סניגורו של אלוקים אדם המגיש תלונה נגד אלוקים בבית המשפט. הוא מצפה מן הרבי לפעול להגנתו של אלוקים על פשעי אושוויץ, ונראה כי הסיפוק שאליו הוא חותר הוא לראות את הרבי נכשל במשימה זו.
אולם הרבי מותיר אותו בלתי מסופק. ויזל לגמרי לא מוכן להצעת-הנגד של הרבי. במקום לשחק את תפקיד הסניגור של אלוקים, מציע הרבי למלא תפקיד של תובע דווקא, ונעמד לצדו של ויזל. לפי סיפורו של ויזל, מעבר מטלטל זה מתאפיין בהתפרצות מאופקת של תרעומת מצד הרבי: "... אתה חושב שאני לא יודע זאת? שאין לי עיניים לראות, שאין לי אוזניים לשמוע? שהלב שלי לא מתקומם?"
זהו הרגע בסיפורו של ויזל, שבו אנו חשים מידה מסוימת של פישוט-יתר שהוא נוהג לצורך יצירת הסיפור. רומן אינו מקום לטיעונים פילוסופיים מפורטים. למרבה המזל, יש לנו מכתב ארוך שאותו כתב הרבי אל ויזל פחות משנה אחרי שהופיע הספר "שערי היער" בדפוס, מכתב שבו מביע הרבי את תביעתו המוצעת נגד אלוקים בפירוט רב ובעוצמה עזה.5
"אני מסכים איתך, כמובן, שהתלונה "חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כא) יכולה להיות אותנטית וחזקה כמו שעליה להיות, רק כאשר היא נובעת מלבו מלא הכאב של אדם בעל אמונה עמוקה. יתר על כן, אנו מוצאים שאכן, הראשון שהביע אי פעם את התלונה הזאת היה אברהם אבינו, המאמין הגדול ביותר ואביהם של "מאמינים בני מאמינים" (תלמוד, מסכת שבת, צז, א). חז"ל אומרים לנו גם, שהראשון שהציג את השאלה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" היה לא אחר מאשר משה רבנו (תלמוד, מסכת ברכות ז, א), אותו אדם אשר הביא בפני היהודים והעולם כולו את הרעיון "אנכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על-פני" (שמות כ, ב), שם קטגוריית "האלוקים האחרים" כוללת את השכל וההבנה האנושיים, כאשר הופכים את אלה לאלילים ולסמכויות עליונות.
"מסיבה זו, הייתי מופתע שלא בחנת עד הסוף את מהלך החשיבה והבאת אותו עד הסוף. ככלות הכול – כפי שידוע לך – התשובה לתלונתו של משה רבנו – על פי חז"ל, כאשר הראו להם כיצד סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות ברזל וכולי, התפרץ ואמר: "זו התורה, וזהו שכרה?!" – והתשובה לכך הייתה: "שתוק! כך עלה במחשבה לפני!"
"[...] אף על פי כן, זה לא החליש את אמונתו של משה רבנו, ואף לא את זו של שואלים אותנטיים ואנשים אחרים. להפך, זה רק חיזק את אמונתם, משהו שניתן למוצאו בפירוש במקרה של איוב. הוא הדבר במקרה של אברהם אבינו, אשר לא זו בלבד שעמד איתן באמונתו, אלא אף היה מסוגל לעמוד בכל מבחן; והוא הדבר באשר ל"מורדים" האחרים, אשר החזיקו באמונה עמוקה עד ליום חייהם האחרון.
"אני חושב שתסכים עמי, שאין זה צירוף מקרים בלבד, שכל השואלים האותנטיים שמרו על אמונתם באלוקים. למעשה, זה לא היה יכול להיות אחרת בשום פנים ואופן. כל עוד נשאלת השאלה מתוך יושר פנימי, הרי הגיוני שרגש עמוק שכזה יכול לבוא רק מתוך המשוכנעות בכך שצדק אמיתי, הנובע ממקור על-אנושי, כלומר, ממשהו המצוי גבוה יותר מן השכל האנושי ומן הרגש האנושי גם יחד. בדיוק מסיבה זו, השאלה מדריכה את מנוחתם לא רק של הרגש והשכל האנושיים, אלא גם של פנימיות האדם ועצם מהותו.
"אולם, אחרי המתקפה הסוערת הראשונית, עליו להיווכח בכך, שכל הגישה שעליה מבוססת השאלה, והגישה של רצון להבין עם השכל את מה שהוא גבוה מן השכל, היא משהו שלא יכול להתרחש. יתר על כן, עליו – אחרי כעס נורא והתאבלות יסודית – לבוא בסופו של דבר אל המסקנה הבאה: אף על פי כן, אני מאמין! להפך – אפילו חזק יותר. "
זה מה שמשתמע מתוך הטקסט, זהו תוכנה השלם של תשובתו של הרבי, "איך אתה יכול שלא להאמין באלוקים אחרי אושוויץ?"
יש לקרוא זאת פעמים מספר, במיוחד את השורה האחרונה, כדי להעריך את אופייה הרדיקלי והמהפכני של תשובת הרבי לשאלת אושוויץ. בעוד כותבים שונים של התיאולוגיה של השואה הציעו בדרכים שונות, שיהודי צריך להמשיך להאמין באלוקים למרות אושוויץ, אין בהם ולו קול אחד ויחיד הניחן בתעוזה, או בהיגיון הרדיקלי, הנחוצים בכדי להציע, שאדם יהודי צריך להמשיך להאמין באלוקים בגלל אושוויץ. בעבור הרבי, אושוויץ אינו משהו שצריך להחליש את אמונתו של אדם ואמונו באלוקים. "להפך", אומר הרבי, פרשת אושוויץ צריכה להביא את האדם לשים את אמונו ומבטחו באלוקים "בעוצמה רבה אף יותר!"
ההיגיון הרדיקלי, ההיגיון של החוצפה דקדושה,6 הוא כדלקמן. כן, עלינו לתבוע את אלוקים בגלל אושוויץ. כן, עלינו לדרוש מאלוקים שייתן לנו הסבר. (ככלות הכול, איננו יכולים להסביר זאת באמצעות השכל האנושי). אבל על מנת לתבוע את אלוקים, אנו צריכים להאמין שאלוקים קיים, ושאלוקים הינו נדיב מטבעו. בלי שתי הנחות יסודיות אלה, לא ניתן להשיב על השאלה כלל. דווקא בדרישה להסבר, אנו מחזקים את אמוננו באלוקים ובטובו. מה שהרבי ביקש להדגיש בפני ויזל, הוא המציאות הפעילה-כבר של האמונה ושל האמון, שעליהם היה מבוסס זעמו של ויזל בכל טיעוניו נגד אלוקים.
לאור מאמר בלתי רגיל זה, אלה המכירים את כתיבתו של ויזל יכולים לראות, שהלילה הארוך בביתו של הרבי בברוקלין אכן היה, כפי שאומר ויזל, "נקודת מפנה בכתיבתי". לא זו בלבד, שוויזל המשיך לכתוב ספרים רבים בנושאים תנכיים, מדרשיים, תלמודיים וחסידיים. במבט לאחור, הוא הגיע להעריך את כל אוסף כתביו כביטוי של אמונה, מסוקסת ורצוצה ככל שתהיה. כפי שהוא אומר בספרו "זיכרונות":
מעולם לא ויתרתי על אמונתי בא-ל. התקוממתי נגד הצדק שלו, מחיתית על שתיקתו, ולפעמים על היעדרותו, אבל הכעס שלי מתקומם בתוך האמונה ולא מחוצה לה. אני מודה, שאין זו עמדה מקורית במיוחד. זהו חלק מן המסורת היהודית [...] אברהם ומשה, ירמיהו והרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, מלמדים אותנו שמותר לו לאדם להאשים את אלוקים, כל עוד זה נעשה בשם אמונתנו באלוקים. אם זה כואב, כן יהי. לפעמים, עלינו לקבל את כאב האמונה, כדי לא לאבד אותה.7
בסופה של פגישת חשבון הנפש הארוכה עם הרבי, הגיע ויזל לידי כך שהודה, או נכון יותר, גילה, מהי הסיבה האמיתית שלשמה בא לראות את הרבי. "... אתה שאלת אותי מה אני מצפה ממך, ואני אמרתי שאני לא מצפה לכלום. אני טעיתי. עשה שאהיה מסוגל לבכות."
בגרסתו המקורית ביידיש של הספר שנקרא לבסוף "לילה", נזכר ויזל, כיצד מותו של אביו בבוכנוולד גרם לו לטראומה שבעקבותיה לא היה מסוגל לבכות. אור עולמו הוכחד, הוא כותב. "אבל לא בכיתי, וזה מה שגורם לי ליגון הכבד ביותר: חוסר היכולת לבכות. הלב התאבן, מעין הדמעות יבש."8 כאשר מתחנן ויזל בפני הרבי, " עשה שאהיה מסוגל לבכות!" אנו מבינים שאין זו איזו בקשה מקרית הנפלטת במהלך ה"יחידות" הזאת, או איזה קישוט שנוסף לרומן דמיוני לשם הגברת האפקט הדרמטי. הבקשה הזאת היא-היא הסיבה הסודית שבגללה הגיע ויזל אל הרבי. הוא לא בא מתוך ציפייה שהרבי ישנה את העבר. ואילו היה בא כדי לקרוא תיגר על הרבי ולשמוע אותו נכשל בניסיון להגן על הא-ל, אזי הוא היה מתאכזב, כפי שראינו. ויזל הגיע אל הרבי מאותה סיבה שכל אדם הלך אי פעם אל הרבי: הוא הלך כדי לגלות את בקשתו האמיתית. וכך, המפגש פנים אל פנים עם הרבי, העובדה שהרבי ראה אותו, איפשר לו לראות את עצמיותו האמיתית, ולבטא את הצורך העמוק שלו להפוך שקוף עבור עצמו. "עשה שאהיה מסוגל לבכות!"
ומה הייתה תשובתו של הרבי? האם הרבי כרך את זרועותיו סביב האיש השבור ואיפשר לו לחוות את הקתרזיס שלו חיכה זמן כה רב? האם הוא בא אליו באהבתו האבהית המפורסמת, ואיפשר לוויזל לבכות על כתפו ולהתאבל על אביו שאבד בבוכנוואלד?
שוב, הרבי הגיב באופן בלתי צפוי. כן, הוא אכן עודד את ויזל למצוא את הקתרזיס שהיה זקוק לו ליגונו. אבל לא בבכי. שכן הבכי אינו צורה מספקת של קתרזיס לסבל העצום של אושוויץ ובוכנוואלד.
הרבי הניד בראשו.
"זה לא מספיק. אני אלמד אותך לשיר."
"אנשים מבוגרים לא בוכים; קבצנים אינם בוכים," הוסיף הרבי. "בכי הוא בשביל ילדים. האם אתה עדיין ילד, והאם חייך הינם חלומו של ילד? לא, אין תועלת בלבכות. עליך לשיר."9
בשנת 1973 חיבר ויזל קנטטה שכותרתה אני מאמין: שיר שאבד ונמצא שוב. השיר מסתיים בבתים הבאים:
אני מאמין בך
אפילו נגד רצונך.
אפילו אם תעניש אותי
על אמונתי בכך.
יבורכו הטפשים
הצועקים את אמונתם.
יבורכו הטיפשים
אשר מוסיפים לצחוק.
אשר לועגים לאדם הלועג ליהודי,
אשר עוזרים לאחיהם
כשהם שרים שוב ושוב ושוב:
אני מאמין.
אני מאמין בביאת המשיח, וגם אם הוא מתמהמה
אני ממתין כל יום שיבוא.
אני מאמין.
אלי ויזל, זכרונות: כל הנהרות הולכים אל הים (ניו יורק, 1995) ע' 402-403.
כתוב תגובה