היא ראתה את הכתובת על הקיר. נקרא לה שרה. היא חייתה בגרמניה בשנות ה-30 המאוחרות של המאה העשרים, עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. המצב הלך והחמיר והיא רצתה לצאת מן המדינה יחד עם משפחתה ולברוח מן האיום הנאצי.

אך כיצד תוכל לעשות זאת? נדמה היה שאין מוצא, ואז לפתע הופיע שביב של תקווה. נודע למשפחתה שישנן אשרות כלשהן שניתן יהיה להשיג למחרת בברלין. בעלה עבד ולכן למחרת בבוקר, לאחר שמצאה מישהו שיוכל לשמור על ילדיה, עלתה שרה בנחישות לרכבת, לנסיעה בת שעה בחום הקייצי, בתקווה לקבל את מה האשרות.

כאשר הגיעה לברלין, היא לקחה מונית לכתובת שהייתה לה, שם על פי השמועה אפשר יהיה לקבל את האשרות. בתוך הבניין היא מצאה את המשרד הנכון, וכאשר נכנסה, ראתה תריסרי אנשים בחדר צפוף וחם, הממתינים בדיוק כמוה. בירוקרט גרמני יחיד ישב ליד שולחן ולכאורה התעלם ממסת בני האדם המצטופפת סביבו.

חלפו שעות והאנשים סבלו בשתיקה. שרה נאחזה בתקווה שהיא תעזוב את המשרד עם אותן פיסות נייר שיהוו חיים חדשים עבורה ועבור משפחתה. בלי האשרות הללו היא פשוט לא ידעה מה תעשה.

לפתע פתאום העיר את כולם קולו הצורם של הפקיד – "אין אשרות היום. חיזרו מחר!"

המחשבה לעבור מחדש למחרת היום את אותה חוויה קשה הכבידה ביותר על כולם, אך בשל היעדר אופציות אחרות, הם החליטו לשוב בבוקר. שרה (ואולי גם רבים אחרים) הייתה צריכה למצוא מקום ללון בו בהתראה קצרה כל כך. אך כיוון שכל כך הרבה היה מונח על כף המאזניים, השתדלה שרה ומצאה לה חדר לשינת הלילה.

עם עלות השחר חשה שרה רגשות מעורבים של תקווה ופחד. כאשר נכנסה בשנית אל תוך המשרד הדחוק והצפוף, אין ספק שניסתה לשמור על רגש של תקווה, למרת שלא ידעה כמה אשרות יונפקו באותו יום ואם יהיו מספיק לכולם.

שוב סבלו האנשים בדממה במשך שעות ארוכות. הפקיד קהה החושים נותר אף הוא בשתיקתו, שכן עסק בעבודת ניירת והתעלם מבני האדם שסביבו.

בשעת אחר צהריים מאוחרת נשברה הדממה שוב בהכרזה רמה של הפקיד, שמלותיו הביאו שברון לב מיידי לנאספים. "אין אשרות: כולם צריכים ללכת הביתה". אחרי הזעזוע שגרמו דבריו החלו האנשים להתלונן ולרטון.

אין ספק ששרה הרגישה כי העולם כולו מכביד על כתפיה. גורלה וגורל משפחתה היו תלויים על בלימה. עכשיו, כשהיא עייפה מאוד וחם לה, היה עליה לשוב לביתה בידיים ריקות. אם היא הייתה מתחילה להתלונן גם היא כולם היו מבינים לרוחה.

אולם מה שעשתה היה שונה לגמרי. היא צעדה לאיטה דרך הקהל והלכה עד למקום בו ישב הפקיד. היא רכנה קדימה ואמרה לו, "אני רוצה להודות לך על כל הזמן שהשקעת. אני מאחלת לך יום נעים".

היא פנתה ממנו לאיטה והלכה לעבר דלת היציאה. בשארית כוחותיה היא פסעה במורד המסדרון וכמעט הגיעה למדרגות... ואז שמעה צליל נעליים נוקשות האצות לקראתה. היא פנתה וראתה את הפקיד שאחז בידו כמה ניירות. "יש בידי את האשרות הללו שאותן ביכולתי לתת לך", הוא אמר.

וכך הצליחה שרה להוציא את משפחתה מאירופה.

בפרקי אבות נאמר "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות." זה נשמע קל אך מאוד קשה לביצוע. לעתים יש לנו טינה כלשהי כלפי אדם מסוים, או שאנו כל כך מרוכזים באיזו בעיה שאין לנו לא זמן ולא חשק להיות ידידותיים, או שיש לנו אחת מרשימה שלמה של סיבות אחרות שבגללן אין בכוונתנו להתייחס יפה אל זולתנו.

אין ספק כי אותו פקיד במשרד לא גילה סימני ידידותיות שיכלו למשוך אליו מחמאות מאחרים. אך מה שכן, בלי שאיש מן הנוכחים ידע זאת, היו לו קומץ של אשרות. היו לו כל כך מעט מהן, עבור כל כך הרבה אנשים, שהוא החליט לא לתת אף אחת מהם. שרה לא הודתה לו כיוון שרצתה ממנו משהו. סביר שעשתה זאת מפני שכך חינכו אותה והיא לא התכוונה להשתנות דווקא עכשיו.

מדהים אילו תוצאות יכולות להיות למחווה פשוטה של טוב לב.