אני זוכר היטב את הפעם הראשונה בה נדרשתי לנושא, שהוא אולי הטעון והרגיש ביותר ביהדות של ימינו. זה היה בחנות אריגים קטנה בתל-אביב, שבתוכה ישב אדם אפור שיער ובעל תווי פנים קשוחים מעט. סגנון הביטוי שלו היה חריף ונטול כפפות. "אם יש מנהיג לעולם, למה הוא לא התערב כשאבא שלי ואחותי הקטנה הפכו לאפר באושוויץ??".

ניסיון החיים הדל שלי הספיק לי אז כדי להבין שהאיש שעומד מולי איננו רוצה ואיננו יכול לקבל תשובה על השאלה הקשה הזאת. בקולו העצור אפשר היה לשמוע את הזעם והתסכול, פירותיהן של שנות אימה קשות מנשוא, על אלוקיו שאכזב אותו ועל מי שנתפסו בעיניו כמייצגיו עלי אדמות.

יצאתי מהחנות בתחושה קשה. במקום שאין תשובות חד-משמעיות, לפעמים אתה מוצא את עצמך מהורהר ופתאום מתחילות להציק לך שאלות מסוג שלא הטריד אותך קודם. האמנם זהו תפקידם הנצחי של הכאב והסבל, להיות לעד אויביה המושבעים של האמונה? למה חייב העולם שלנו להיות אכזרי כל-כך?

מאז עברו שנים, בהן שמעתי שוב ושוב את הטענה הזאת בווריאציות שונות, מפי אנשים ונשים שחוו את אימי הימים ההם על בשרם. יכולתי אולי לנסות להתווכח ולהתפלמס, אבל שתקתי, כי חשתי בבירור שכל מלה שאומר תחוויר מול זוג העיניים המיוסרות והמאשימות שמנגד. מלים יכולות לפעמים להיות דלות כל-כך.

לאחרונה הזדמן לי להרהר שנית בשאלות הללו, ודווקא בעקבות חוויה סתמית למדי. שהיתי במשך תקופה מסוימת בארץ זרה, ולקראת ימי הפסח הייתי אמור לשוב ארצה לבלות את החג במחיצת המשפחה. לפי התוכניות, היה עלי לעלות על הטיסה האחרונה לפני כניסת החג, ביום ראשון בבוקר, אולם הדברים לא ממש התנהלו בהתאם לציפיות. אין צורך להאריך כאן בפרטים – סוף דבר, המטוס המריא ארצה, מלא עד אפס מקום, בלעדיי.

השניות האלה, בהן חדרה למוחי ההכרה הברורה כי יהיה עליי לגנוז את תוכניותיי היפות לבילוי חג הפסח, לימדו אותי פרק קצר ומרתק בתורת הנפש. קשה לתאר זאת. בהתחלה המוח מתמלא בהבזקי מחשבות מבולבלים שההיגיון מהם והלאה. אולי זה נשמע קצת מטורף, אבל לרגע עלה על דעתי שאם המטוס כבר המריא, אולי בכלל כדאי שאזמין מונית. לקח לי שנייה או שתים לתפוס שכנראה אין זה פתרון יעיל במיוחד.

השעות חלפו ואני התפניתי לחשוב על מצבי החדש ביישוב הדעת, ואז הבנתי שהבלבול ואובדן-העצות שחשתי נבעו בעצם מהקושי לעכל את העובדה שיש בעולם דברים שאין לי שום יכולת לשלוט עליהם. התרגלתי כנראה שעל כל תקלה שצצה אני יכול להתגבר בדרך זו או בדרך אחרת, ופתאום אני עומד כאן וסופק את כפיי בייאוש מול המטוס שהמריא לדרכו ואינני יכול לעשות דבר. יהיה עלי להישאר כאן, והעובדה הזאת לא תשתנה גם אם אטיח את ראשי בקיר מאה פעמים.

כולנו חווינו לא פעם תחושה של חוסר אונים, ואולי כאן המקום לנסות להבין מדוע זו אכן הרגשה חריפה ומעצבנת כל-כך. למה כשמשתבשות לנו התוכניות אנחנו מגיבים בלי שום יחס לרמת החשיבות שלהן? באותם רגעים היה נדמה לי שמצאתי את התשובה. אדם עמל לשרטט בכוחות עצמו את מפת חייו, הוא משוכנע שהוא מנווט את האירועים בהתאם להחלטותיו ולעדיפויותיו ולפי טעמו האישי, והנה הכל מתנפץ באחת ומתברר שגורלו הועיד לו תפקידים אחרים לגמרי.

כאשר מזדמנת לך חוויה כזאת, אתה מרגיש עם חלוף הזמן איך קורסות בתוכך כל אותם חומות של יהירות ואנוכיות שהקפת בהן את עצמך. כאן אין קשרים ואין פרוטקציות, וכל הנכסים המטופשים שלמענם בזבזת את כל חייך מאבדים את משמעותם. הנה אתה עומד כאן כאחד האדם, ברגליים יחפות, משתאה אל מול כל מה שעדיין אינך יודע. זה כואב וצורב, אבל זה הזמן שבו הלב נפתח אל מה שמשמעותי באמת.

מה יעשה אדם שהחיים היפים בגדו בו פתאום, הותירו אותו להילחם לבדו בעל כורחו בזירה האכזרית של המציאות? אני אומר שאדם כזה יוצא אל השדות הפתוחים, שומע את השיחים הרועדים ברוח בלי אומר, וצועק בשקט: הוי, ריבונו של עולם! האיש הזה יכול להיות רצוץ ומוכה, אבל לבו צלול כמעיין. כל הקליפות המזויפות נשרו ממנו אחת לאחת. האם לא על כך התפלל דוד המלך "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי, אֱ-לֹהִים"?

שום תירוץ לא יוכל למחוק את ששת מיליוני סימני השאלה הזועקים שנותרו לעד על אדמתה החרוכה של אירופה. אולם לבי אומר לי ששעת המבחן של האמונה היתה גם הרגע הגדול והטהור ביותר שלה, בו, לאחר שכשל כוח הסבל, היישירו מיליוני יהודים את מבטם אל אלוקי השמים והארץ ולחשו "שמע ישראל" ו"אני מאמין". ואולי את הרגע הזה הם ציוו לנו במותם, על אדמת אושוויץ.